<h1>תלמיד הרשב"א על קידושין</h1>
<h2>דף ב.</h2>
האשה נקנת בג' דרכים. פי' בא' מג' דרכים. בכסף. פי' נתן לה פרוטה או שוה פרוטה בפני שנים ואמר לה התקדשי לי בזו וקבלתו, הרי זו מקודשת, ושתיקה כהודאה דמיא. בשטר כיצד, כתב לה על הנייר או על החרס הרי את פלונית בת פלוני מקודשת לי בזה, ואף על פי שאינו שוה פרוטה ולא מידי מקודשת בכתב זה, דכתיב ויצאה והיתה איתקש הויא ליציאה, כלומר קדושין לגט, מה יציאה בכתב אף הויא בכתב. ואין צריך לחתום בו עדים כלל, אלא כיון שנתן לה בפניהם לשם קדושין הרי זו מקודשת. בביאה כיצד, אמר לה בפני שנים התקדשי לי בביאה, ונתיחדה בפניהם כדרך כל הארץ, וכיון שאמר לה כן אמרי' הן הן עידי ביאה והרי זו מקודשת, דכתיב [דברים כ"ד א'] ובעלה מלמד שנקנית בביאה.
ולשון קדושין איסורין, דאסר לה אכ"ע כהקדש, לומר שיתרחקו ממנה בני אדם כדכתיב [משלי ו' כ"ט] לא ינקה כל הנוגע בה. ומיהו עיקר לשון הרי את מקודשת פירושו הרי את מזומנת לי, כדכתיב [שמות י"ט י'] וקדשתם היום ומחר. וליכא לפרושי מקודשת לאחרים, כלומר אסורה בשבילי לאחרים, דומיא דקרא אמרי לי [בראשית כ' י"ג ועי' אבן עזרא שם], דהא קתני בברייתא הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי ומיועדת לי, אלמא משמע מכל הני לישני דלדידיה קאמר.
איכא מאן דדייק הכא, אמאי תני האשה ולא קתני אשה נקנת, כדקתני ברישא דכתובות בתולה נשאת. ולאו קושיא היא, דאורחא דתלמודא בהכי דתני בהאי לישנא בהאי גוונא האשה שנפלו לה נכסים [כתובות ע"ח ע"א] האשה שנתארמלה [שם ט"ו ע"ב] האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים [יבמות קי"ד ע"ב], וכן תירצו בתוס'. ויש מתרצין דבמתני' היינו טעמא דשייך למיתני האשה בלשון הודעה, והכי קאמ' האשה הידועה נקנת בג' דרכים למעוטי יבמה דלא מקניא אלא בביאה.
ואי קשיא לך אמאי תנא מניינא גבי אשה ותני האשה נקנת בג' דרכים, וגבי יבמה לא תני מניינא (א)לא בנקנת ולא בקונה את עצמה. ויש לתרץ דטעמא דתנא דקתני במתני' מניינא למעוטי חופה [וחליפין], והיינו טעמיה משום דהוה סליק אדעתין למימר בגמרא [ג' ע"א] שתהא האשה נקנית בחליפין דבכלל כסף איתנהו, משום הכי תנא מניינא לאשמועינן דאינן בכלל כסף. וחופה נמי למעוטי, משום (דס"ל) [דס"ד] למימר שתהיה האשה נקנת בהם משום דאתיא בק"ו, וכדהוה ס"ד דרב הונא דאמר לקמן [ד' ע"א] חופה קונה מק"ו. ואע"ג דלא תנא ליה גבי מתני' כדקתני אידך, אפ"ה אי לאו מתני' דתני מניינא למעוטי הני תרתי הוה אמינא דמילתא דכתיבא בהדיא קתני, דהיינו כסף וביאה דבהדיא כתיב באורייתא וכדילפינן להו כסף וביאה מכי יקח איש אשה ובעלה, שטר נמי משום דאיתקש הויא ליציאה, אבל מילתא דלא [כתיב בהדיא לא] קתני, קמ"ל תנא במתני' דדוקא בג' דרכים אלו האשה נקנת למעוטי חופה וחליפין וכדפרישנא. אבל גבי יבמה אמאי (לא) ליתני בה דרכים ברישא ומאי הוה אתי לאשמועינן, אי למעוטי כסף ושטר שאין גומרין בה ולא מקניא בהו, פשיטא דבהדיא מיעטה קרא בפירוש דכתיב ויבמה, ואיצטריך, פי' קרא [ד]ויבמה, דקס"ד כיון דכתיב ולקחה לו לאשה, אמר רחמנא מה אשה נקנת בכסף ושטר יבמה נמי ליקני בה, קמ"ל ויבמה, כלומר ביאה גומרת בה ולא כסף ושטר. ואע"ג דרבנן תקנו בה מאמר, כלומר שיקדש אותה בפני שנים בכסף או בשוה כסף וזהו הנקרא מאמר. הני מילי לפסלה על שאר אחין, אבל אינו גומר בה להיות יורשה ומטמא לה ולא לפוטרה מן החליצה וכדאיתה התם ביבמות. ובסוף נמי דיבמה למאי ליתני וקונה את עצמה בב' דרכים, אי למעוטי גט פשיטא, דבהדיא אמרי' התם (ביבמות) [לקמן י"ד ע"א] ס"ד תיתי בק"ו מאשה, כלומר דיבמה תצא בגט מק"ו מאשה, ומה אשה שאינה יוצאה [בחליצה] יוצאה בגט (יוצא' בחליצה), זו שיוצאה בחליצה אינו דין שיוצאה בגט, ואקשי' ואימא הכי נמי, אמר קרא ככה יעשה לאיש, לאיש עיכובה הוא, לאשמועינן דוקא בחליצה יוצאה אבל בגט לא, אלמא פשיטא ליה דלא צריך למתני ביה דרכים, דלא (הוא) [הוה] צריך מידי למעוטי וכדפרישנא.
אבל הראב"ד פי' דאי משום הא אכתי לא איצטריך למתני מנינא, משום דלא צריכי מיעוט, דכיון דמעיקרא תנא גט באשה ביציאה וכסף ושטר בהויה, וביבמה דאתי לבסוף לא תננהו, ש"מ דליתנ[ה]ו ביבמה ולא צריכי מיעוט, ואע"ג דבאשה תנא מנינא בסופא למעוטי חליצה אע"ג דתנייה ביבמה ולא תנא לה באשה, אפ"ה איצטריך מיעוט משום דאכתי לא תנא לה, דהא סיפא הוא, ומ"ה איצטריך למתני ברישא, אבל בסיפא לא איצטריך מיעוטא כיון דברישא תנא והכא לא תנא. ומאי דלא תנא גבי עבד עברי ועבד כנעני דרכים, נמי איכא טעמא תריצא, דלמאי איצטריך למתני דרכים גבי עבד עברי, [אי] למעוטי חזקה פשיטא, דעבד כנעני הוא דנקנה בחזקה כדכתיב בקרא [ויקרא כ"ה מ"ו] (מ)והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה לעולם בהם תעבודו, ודרשינן מיניה [לקמן כ"ב ע"ב] דעבד כנעני נקנה בחזקה אבל עבד עברי לא. ועבד כנעני אמאי ליתני גביה דרכים, אי למעוטי חליפין ומשיכה הא ודאי לא, דבהדיא מיקני בתרוייהו. ומשום האי טעמא תנא דרכים ברישא דמתני' ולא תנא להו (בהכי) [בהני] כדפרשנו.
דבור הרמב"ן ז"ל בכסף בשטר ובביאה. דוקא נקט כסדרן דכתיב כי יקח ותני כסף והדר תני ובעלה, מ"ה אקדמה לכסף מקמי ביאה. ושטר משום דדמי לכסף שכן קונין בהם שאר דברים וקנינו מרובה, סמכו ענין לו, ואף על פי שבכתוב כסף וביאה סמוכי'. ולמאי דמפקינן נמי כסף מויצאה חנם, ההיא לומר דקדושי דאב הוו, אבל מ"מ כסף דקני מכי יקח נפקא, והדר ובעלה. ולרבי יוחנן דמפיק ביאה מבעולת בעל, איכא למימר דכיון דעיקר כל קנין בכסף הוה, חביבה ליה ואקדמיה. א"נ כיון דכתיב (בי) [כי] יקח(ו) והדר ובעלה, אקדמיה לכסף. ואע"ג דעיקר קדושי ביאה לאו מובעלה נפקא ליה, דהא מ"מ שם ביאה הוא, ומבעולת בעל גלי רחמנא דובעלה בקדושי ביאה משתעי. וגט דאקדמיה למיתת הבעל, משום דכתיב בהדיא טפי ממיתת הבעל, ועוד דלישנא דחיי עדיף ליה, עכ"ל. וצ"ע.
בכסף ובשטר. פי' בשטר כגון שכתב לה על הנייר בתך מקודשת לי הרי היא מקודשת. וגרסי' בירושלמי הדא דתימ' כשאין בו שוה פרוטה אבל יש בו שוה פרוטה כסף הוא, דשוה כסף ככסף.
ובביאה. ואם תאמר אמאי לא נקט סדורא דקרא כסף וביאה, דכתיב כי יקח איש אשה ובעלה, וליתני הכי בכסף ובביאה ובשטר. ויש לתרץ דהיינו טעמא דאקדמיה לכסף מקמי ביאה, משום דכסף אתיא ליה מג"ש, שטר נמי אתיא ליה מהיקשא דויצאה, וכיון דאתיא ליה מדרשא חביבא ליה ולהכי אקדמינהו. א"נ י"ל דכיון דכסף ושטר איקרו קנין כדכתיב שדות בכסף יקנו, וכתיב ואקח את ספר המקנה, וקנינן מרובה בעלמא, אקדמינהו מקמי ביאה. א"נ כיון דביאה היא גמר הנשואין אמטול הכי תנא להו לבסוף.
בכסף ב"ש או' בדינר ובשוה דינר וב"ה או' בפרוטה ובשוה פרוטה וכו'. פי' והוא משקל חצי שעורה של כסף, כי האיסר הוא משקל ד' שעורות, כך כתב הרמב"ם, והאיסר הוא ח' פרוטות. ומאי דקא בעי וכמה הוא פרוטה ולא איבעי להו כמה דינר, משום דב"ש במקום ב"ה אינה משנה, ואמטול הכי שקלינן וטרי' אליבא דהלכתא. פי' איסר יש בו ח' פרוטות, והאיסר של כסף והפרוטות הם של נחשת, ודינר כ"ד איסרין, נמצאת פרוטה אחד מקצ"ב פרוטות בדינר. ואי קשיא לך דהכא ב"ש לקולא וב"ה לחומרא, וליתנייה גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה במסכת עדויות. ויש לומר דהכא לתרוייהו בין לב"ש בין לב"ה איכא קולא וחומרא, דהא אמרי(נן) ב"ש בדינר, ובפחות מכאן לאו כלום הוא ואינה צריכה גט ממנו, וב"ה או' בפרוטה אבל בפחות מדינר מקודשת ודאי וצריכה גט, נמצא דב"ש לחומרא וב"ה לקולא. ואע"ג דלגבי קדושי שני הוי איפכא, דב"ש לחומרא דאם קדשה אחר בדינר מקודשת, כיון דקדושי ראשון לאו כלום הוא וצריכה גט משני, ולב"ה קדושי דשני לאו כלום הן.
ובשוה דינר. ואיכא למידק שוה דינר מנ"ל דהאשה מתקדשת בו, דהתינח כסף אלא שוה כסף מנ"ל. ואי אמרת מדאשכחן גבי עבד עברי דרבייה (הכא) [קרא] דכתיב ישיב גאולתו, ודרשי' מיניה דאתא לרבויי שוה כסף, ולגבי נזיקי' נמי, דמנזיקי' גמרי' שוה כסף ככסף וה"ה גבי קדושין. לא היא, דבשלמא גבי נזיקי' אי לאו קרא ה"א דניזק אחר שקבל את נזקו אינו רוצה לקבל שום תשלומין אלא מכסף, מחמת שנזקו מסור אל לבו, ומ"ה איצטריך קרא לאשמועינן שמכריחין אותו בב"ד שיהא שוה כסף ככסף לגבי נזיקין כדאיתא בב"ק פ' החובל, וה"ה גבי (קדושין) [עבד], אבל גבי קדושין מנ"ל לרבויי שוה כסף ככסף. ויש לתרץ כיון דקדושין בדעתא דאיתתא תליא מילתא, כל היכא דאיהי מתרצת בקדושין שוה כסף דינו ככסף, ולהכי לא אצטריך לרבויי.
גמ' מאי שנא הכא דתני האשה נקנת ומאי שנא התם דקתני האיש מקדש. לתנינהו תרוייהו בחד לישנא, וליתני הכא האשה מתקדשת (ב)[כ]לישנא דאידך פירקין. ואי אמרת משום דבעי למתני סיפא וקונה את עצמה דלא שייך בה לשון קדושין, משום הכי תני לשון קנין, וכן בעבד עברי ועבד כנעני דלא שייך בהו לשון קדושין משום הכי תני בכולהו לשון קנין. הא ליתא, דאטו תני רישא משום סיפא, ושביק לישנא דכוליה תלמודא גבי אשה דתני לשון קנין דידה בלשון קנין קדושין. כך פי' הראב"ד. מיהו י"ל דעדיפא מיניה שני ליה, משום דבעי למתני כסף דהוא באותה בבא עצמה, ולא צריך ליה למימר משום סיפא, ה"נ משום דקא בעי למתני כסף דכסף איקרי קנין. ואיכא למידק אמאי לא מקשי הכא ותני תרתי משום חדא כדמקשי' לקמן. ויש לתרץ דלקמן כי פרכי' ותני תרתי משום חדא היינו גבי דיוקא דלישנא דתני דרך, דבכסף ושטר לא שייך בהו למתני דרך, אבל הכא דדייק לישנא דקנין לא מצי לאקשויי ותני תרתי אטו חדא, משום דגבי כסף ושטר וביאה שייך נמי למתני בהו קנין אע"ג דלא כתיב בהו בהדיא כמו בכסף. עי"ל דהכא כיון דכסף הוא ראשון תני כולהו אטו כסף, אבל (למאן) [לקמן] אקשי שפיר דתני בכסף ושטר שהם ראשונים לישנא דלא שייך בהו אטו ביאה שהוא אחרון. אבל הרא"ש כתב דהכא חדא אטו תרתי הוא, דהא בשטר נמי אשכחן בהדיא דאיקרי קנין, כדכתיב ואקח את ספר המקנה גבי ירמיהו שהיה קונה את השדה מאת חנמאל בן שלום, והאי דלא אמר בהדיא בגמרא משום דבעי למתנא כסף ושטר, משום דלא חזינן ליה אלא מדברי קבלה. ואע"ג דבסמוך מייתי שדות בכסף יקנו דה[ו]א מדברי קבלה, לא סגיא להו דלא מייתי ליה בלשון אי בעית אימא ולא מייתי' לה ברישא.
וכסף מנ"ל. פירוש מנ"ל דאיקרי קנין, אבל לא בעי מנ"ל דאשה מתקדשת בו, דההוא לקמן הוא דקא בעי לה בכסף מנ"ל דמקנייה ביה, והשתא בעי מנ"ל דאיקרי קנין. וכ"ת א"כ למה ליה למימר ויליף קיחה קיחה, [הוה ליה] למימר הכי וכסף איקרי קנין כדכתיב נתתי כסף השדה, וכתיב השדה אשר קנה אברהם. [וי"ל דסד"א ד]לאו בכסף בלחוד הוה עיקר [קנין] אלא בשטר או בחזקה, להכי איצטריך למימר יליף קיחה קיחה, כלומר כיון דחזינן לקמן דרבנן גמרי קיחה קיחה משדה עפרון ומוכחי מינה דאשה נקנית בכסף, ש"מ דמשמע להו דהאי קנין דכתיב באברהם בכסף הוה, וש"מ דכסף איקרי קנין.
<h2>דף ב:</h2>
א"נ שדות בכסף יקנו. וקשיא לן ומייתי קבלה סייעתא לקרא דאורייתא, והא שפיר אוכח מהאי קרא דאברהם דהוא דבר תורה. וי"ל דאיצטריך ליה לאיתויי קרא דשדות בכסף יקנו, דאי לאו האי קרא ה"א דמהאי דאברהם לא חזינן דכסף איקרי קנין, דדילמא מקנינים אחרים קאמר וכדפרישנא, והא דילפינן מהתם דאשה נקנית בכסף היינו הוא דעבדינן ג"ש דכי היכי דבהאי קיחה איכא כסף הכי נמי בהאי כי יקח איש אשה איכא כסף, אבל לעולם כסף לא איקרי קנין, להכי איצטריך שדות בכסף יקנו. וה"ה דבהאי קרא לחודיה סגיא והוה מוכח שפיר, אלא מעיקרא בעי לאיתויי מדברי תורה והדר מדברי קבלה. אבל הראב"ד פי' וכתב דה"ג, מנ"ל דכסף דאשה איקרי קנין דכתיב [הכא] כי יקח איש אשה וכתיב התם נתתי כסף השדה קח ממני, מה באותה קיחה כסף אף בקיחה זו כסף, וכיון שיש בקיחה זו כסף, דאלמא אשה נקנית בכסף, ש"מ ההוא קיחה לשון קנין הוא, (ל)[ד]כל דבר שנקנה בכסף נקרא קנין כדכתיב השדה אשר קנה אברהם, ובמה קנאו בכסף. ואי קשיא לך אדתני ליה לכסף [ב]לשון קנין דלא כתיב בגופיה, ליתני ליה בלשון קיחה דכתיב בגויה. יש לומר דעיקרא דמילתא נקט, דהא(י) עיקר קניית הכסף באשה לא ילפינן אלא מקנין דשדה, והוא נקרא לשון קנין, ע"כ. והקשו בתוס' אמאי לא אייתי ליה מקרא דכתיב בהדיא בתורה דכסף איקרי קנין, דכתיב מכסף מקנתו. ותרצו דהאי גבי עבד עברי הנמכר לגוי כתיב, והתם הוא דאיקרי קנין משום דכל קניינו בכסף, אבל בישראל לעולם אימא לך דלא איקרי קנין. א"נ י"ל דאכתי לא ידענא מהאי קרא דכסף איקרי קנין גבי אשה, ואע"ג דמייתי שדות בכסף יקנו דלא כתיב גבי אשה ולית ביה קיחה קיחה מאשה, אפ"ה איכא למימר דההוא מ"מ אתא לגלויי דהשדה אשר קנה אברהם בכסף הוה ולא בדבר אחר כדכתיב שדות בכסף יקנו, וכיון שכן גמרינן נמי קיחה קיחה משדה עפרון דכסף איקרי קנין גבי אשה, אבל מהאי קרא דמכסף מקנתו לא חזינן דאיקרי קנין גבי אשה.
וליתני התם האיש קונה. וא"ת אמאי לא שני ליה דמשום הכי תני התם האיש מקדש משום דלא תני כסף. וי"ל דע"כ אית לן למימר דהאי מקדש דקתני התם בכסף [ו]בשטר קאמר, מדקאמר בו ובשלוחו, וביאה לא אפשר ע"י שליח, משום הכי מקשי דליתני התם האיש קונה, דהא בשטר נמי שייך לשון קנין כדכתיב ואקח את ספר המקנה. וא"ת אמאי לא מקשי ונתני התם האשה מתקדשת ברישא כדקתני הכא האשה נקנית. והא ליתא, דהתם (ב)לישנא דקרא נקט ברישא דהיינו כי יקח דמיירי בדידיה, אבל הכא לא מיירי אלא בדידה.
וליתני הכא [האיש] קונה משום דבעיא למיתני סיפא בדידה. וקשיא לן והא בפ' האיש מקדש שאני רישא מסיפא, דתני רישא בדיד[י]ה וסיפא בדידה, והוה מצי למיתני התם האיש מקדש בו ובשלוחו ובה ובשלוחה, ואפ"ה לא קפיד, הכא נמי (אמר) אמאי קפיד, דהשתא ומה התם דלא אכריחינן מידי שאני סיפא מרישא, כ"ש הכא דע"כ בסיפא לא מצי למתני בדידיה דאיכא מיתת הבעל דלאו איהו קא מקני לה דלא הוה (מפקד) [מקפד] כי התם. ועוד דהתם נמי הוה ליה לאקשויי וליתני האיש מקדש בו ובשלוחו ובה ובשלוחה, כדאקשי הכא ונתני האיש קונה ומקנה, והתם לא הוה מצי לשנויי מידי. מיהו יש לתרץ דשאני התם דקתני דינא דשליחות [ד]מצי לעשות שליח, איהו מצי למעבד שליח לקדש אשה, ואיהי נמי מציא למעבד שליח לקבל קדושין, וכיון דאי אפשר למעבד לדידיה ולדידה אלא ע"י שטר או בפני עדים שנעשה מעשה בענין, משום הכי תני התם דינא דתרוייהו, לאשמועינן דשוין נינהו גבי שליחות. אבל גבי אשה כיון שנתרצתה בקדושין וקבל[ה] קדושיה תו לית לה רשותא במידי, הילכך שפיר מצי למתני בדידיה ובדידה רישא וסיפא, אי לאו משום מיתת הבעל דלאו איהו קא מקנה לה אלא דמן שמיא קא קנו לה דלא סגיא ליה למתני בדידיה וכדפרקינן בסמוך, והיינו טעמא דפרקינן משום דקא בעי למתני סיפא וקונה את עצמה בדידה תנא רישא בדידה.
ואי בעית אימא אי תנא קונה ה"א אפי' בע"כ. וא"ת והיכא אשכחן קונה דלהוי בע"כ דמקנה, והא כתיב השדה אשר קנה אברהם וכתיב או קנה מיד עמיתך וכתיב שדות בכסף יקנו, ובהני ודכותייהו לא אשכחן בהו קנין בע"כ, דכלהו זביני בודאי מדעת המקנה הוא ולא בע"כ. ויש לומר דה"ק אי תנא קונה ה"א אפי' בע"כ, פי' דכופין [אותה] כי היכי שתודה ותתרצה להתקדש לו, וכדאשכחן גבי (שטר) [שאר] קנינין דאמרינן תליוה וזבין זביניה זביני. תנא האשה נקנית. פי' להכי תלה הקנין בה, לומר דלא מצי לכופה, דאשה אינה מתקדשת אלא לדעתה וברצונה, וכדאמרינן התם בבבא בתרא פ' חזקת הבתים כדי שלא יהו בנות ישראל הפקר, א"נ הוא עשה שלא כהוגן, וכדכתיבנא התם. עי"ל ולומר דהיינו טעמא דס"ד למימר דאפי' בע"כ תהוי מקודשת, דכיון דמקשי' הויה ליציאה אי תנא במתנית' האיש קונה ה"א דלגמרי מקשי' הויה ליציאה, מה יציאה בע"כ מתגרשת אף הויה נמי בע"כ, אבל השתא דקתני האשה נקנת גלי לן דאע"ג דבעלמא אקשי' הויה ליציאה ה"מ לגבי קדושין בשטר, אבל לענין דנימא דבע"כ תהוי מקודשת לא איתקש. ואי קשיא לך בפרקין דלקמן קתני האיש מקדש בו ובשלוחו, שתולה הקנין בו, וכיון דכן אפי' בע"כ משמע. וליתא, דכיון דגלי לן ברישא דמכילתין ותני האשה נקנית דאשמועינן דברצונה תלוי ענין הקדושין, תו לא קפיד בלישניה למתני האיש מקדש.
תנא האשה נקנת מדעתה אין בע"כ לא. ותמיה לן והא קתני והיבמה נקנת בביאה, וההיא ודאי בע"כ משמע. ויש מי שתירץ דאשגרת (לישן) [לשון] הוא, דאיידי דתני ברישא נקנת תנא סיפא נמי נקנת גבי יבמה, אבל לעולם אימא לך דנקנת מדעתה משמע. א"נ י"ל דביבמה נמי זמנין דנקנת מדעתה אבל בע"כ לא, כגון שהיא זקוקה ליבם למנוול או מוכה שחין שאין חוסמין אותה ואין מיבמין אותה בע"כ, שנאמר לא תחסום שור בדישו וסמיך ליה כי ישבו אחים יחדיו, מה להלן חסימה אסור אף כאן חסימה אסור. אבל הרא"ש ז"ל פי' אי תנא האיש קונה ה"א אפי' בע"כ, לאו למימר דלשון (ו)קונה משמע אפי' בע"כ ונקנת משמע לעולם מדעתה. דהא איפכא משמע בכמה דוכתי', דקונה משמע מדעתו כדכתיב שדות בכסף יקנו השדה אשר קנה אברהם, והני כולהו לאו בע"כ, ונקנת נמי משמע בע"כ, כדתנן היבמה נקנת בביאה, דהכי משמע מלישנא דקרא דכתיב ויבמה אפי' בע"כ. אלא ה"פ, אי תנא האיש קונה ונקט תנא אורחיה דתני לעולם ובלשון זכר, ואחז דרך המקרא דכתיב כי יקח איש אשה, ולא כתיב כי תלקח אשה לאיש, ה"א בע"כ, משום דכי יקח משמע אפי' בע"כ, כדכתיב ויקח את כל ארצו מידו, להכי תנא האשה נקנת ושבקיה תנא לאורחיה, ושבק נמי לאורחיה דקרא דתלי מילתא באיש, ואתא תנא ותליא באשה, ללמדך דקנין דאשה ככל קנין דעלמא דמדעתא אין בע"כ לא. ובהאי תירוצא נמי מיתרצי כולהו עבד עברי ועבד כנעני דתני בהו נקנה ואפי' הכי [נקנין] בע"כ. א"נ יש לומר דעבד עברי ועבד כנעני כיון שהם תלויים בדעת אחרים דהיינו אדון או ב"ד, אנסם ורצונם לא חשיבי מידי, דכיון דמדעת אדון או ב"ד (נקנת) [נקנים] מדעת מיקרי.
ומאי איריא דתני שלש. דכולי תלמודא אורחיה הכי דתני בלשון זכר, כדכתיב ארבעה ראשי שנים הם, עשרה נסיונות, עשרה ניסים, שבעה דברים בגולם, בשבעה פרקים וכו'.
אלא הא דתנן (בד') [בז'] דרכים בודקין את הזב. פי' במאכל במשתה ובמשא כבד בחולי בקפיצה במראה [והרהור]. כלומר שאם יראה שום קרי בשום סבה מהסיבות האלו לא הוי טמא, מדכתיב מבשרו ולא מחמת אונסו. אבל בשינה ובשחוק ורכיבה ודאי טמא, שהרכיבה מביאה לידי קרי וכדאיתא בכתובות. מכאן משמע דלא גרסי' וקונה את עצמה בשני דרכים, לשון זכר, דא"כ אדמקשי ליה מהא דתנן בשבעה דרכים בודקין ליקשי מסיפא דקתני שני דרכים ואמאי לא תני שתי דרכים, אלא ודאי כדפרישנא.
אי הכי קשו קראי אהדדי. ואיכא למידק מאי א"ה דקתני, בלאו הכי נמי קשו קראי אהדדי. וי"ל דהאי אי הכי דקתני הכא הוא כדרך כל אי הכי דגרסינן בתלמודא דמפרש ליה באי אמרת בשלמא, והכי קאמ' אא"ב דלא שמעי' בחדא מתני' בלשון נקיבה ובאידך בלשון זכר ה"א קראי אהדדי לא קשיין, משום דאין קפידא בדבר, שכן דרך המקרא בדברים הרבה שמשמש בהם פעמים בלשון זכר ופעמים בלשון נקבה, הם הכי נמי בדרך. אבל השתא דמתני' תני לשון קפידא, דמתני' קפיד בלשון קרא דכתיב בדרך אחד יצאו אליך, ובמשנה אחרינא קא קפיד בלשון נקבה משום קרא אחרינא, אלמא בהא מילתא קראי נמי קפידי א"כ קשיין אהדדי. הרא"ש ז"ל. ויש גירס' דלא גרסי אי הכי, פי' הרמב"ן לזה אי הכי כתיב בכל הנוסחאות, אי הכי קשו קראי אהדדי, וה"פ, אי אמרת בשלמא דלישנא לאו דוקא, דאיכא מילי דקראו להם בקראי לשון זכר ולשון נקבה, דכתי' רוח גדולה וחזק, וכתי' והנה יד שלוחה אלי והנה בו מגילת ספר. אלא אי אמרת האי קרא דאמר לשון נקבה דוקא, ומשום הכי שני תנא דמתני' בלישניה, דאורחיה למתני שלשה ותני שלש, קשו קראי אהדדי, דקשה ההוא קרא דקרו ליה לשון זכר וקשיא נמי דזב, וצ"ע. אבל הראב"ד ז"ל פי' דמעיקרא לא הוה מקשה ליה ליתני שלשה משום לשון זכר, [ד]אכתי לא הוה יד(י)ע המקשה שיש הפרש בין זכר לנקבה בין שלש לשלשה בין שבע לשבעה, ולא היה נותן דעתו על המקראות, אלא האי דמקשה ליה ליתני שלשה משום דאורחא דתלמודא הכי הוא בשלשה בארבעה וכדפריש' לעיל. והשתא דתריץ ליה שיש הפרש בין זכר (ו)לנקבה בין שלש לשלשה משום דיקות דנקבה נקט שלש, דדרך איקרי לשון נקבה, ובדוכתא אחריתי קרי ליה לשון זכר ואייתי לה ראיה מקראי, משום הכי מקשה ליה אי הכי קשו קראי ומתני' אהדדי, ע"כ.
התם דבמלחמה קאי דרכו של איש לעשות מלחמה וכו'. כיון דקאי גבי זכר נקט לשון זכר. וא"ת והא קרא בשופטים גבי פסל מיכה כתיב נכח ה' דרככם אשר תלכו בה, גבי בני דן שלחו חמשה אנשים לרגל את הארץ, ואין דרכה של אשה לרגל. והאי גבי מלחמה כתיב ודאי כדמוכח בהאי פרש', ואפילו [הכי] נקטינן לשון נקבה. ויש לומר דבדברי תורה ובדברים הנאמרים בלשון הקדש הוא דקפדי אלישנא, אבל לדברים שאומר אדם לחבירו לא קפדי כולי האי. ועוד דהתם דברי נביא השקר הם ואין למדין ממנו.
דרכו של איש ליבדק. פיר' הראב"ד לאו אורחא הוא, אלא דינו של איש ליבדק דכתיב מבשרו ולא מחמת אונסו. וכתב הרא"ש ז"ל ואע"ג דלא שייך למימר דרכו של איש ליבדק, דהתם בזכר קא מיירי תו לא שייך למתני דרכו של איש ליבדק, אלא אגב אורחיה קמ"ל דדוקא נקט זב ולא זבה דאינה צריכה בדיקה, ע"כ.
מאי טעמא תני שלש משום דרכים. פי' הראב"ד מה טעם יכול לשנות שלש משום דתנא דרכים, ואי תנא דברים לא הוה מצי למתני שלש, דדברים לשון זכר הוא, ונתני (ג' ונתני) דברים [ונתני שלשה], ככולי תלמודא, שלשה עשר דברים נאמרו בנבלת עוף טהור, הסתכל בשלשה דברים, (שלשה) [חמשה] דברים נאמרו בשום, שבעה דברים בגולם. ואי אמרת משום דלגבי אשה קאי תני לה לשון נקבה, י"ל אטו מניינא גופיה אנשי' עצמן קאי ולא מצי למתני לשון זכר, אמלתייהו דנשים קאי, והילכך הוה ליה למתני דברים אע"ג דלשון זכר הוא ככולי תלמודא, ע"כ.
ותני תרתי אטו חדא. אבל לעיל דקא מתרץ ליה משום דבעי למתני בסיפא כספא לא מקשי' ותני תרתי אטו חדא. דהתם לא משני בדיבוריה, דאדרבה עדיף לשון קנין מלשון קדושין, דקנין כתיב בגווה דאשה, כך פי' הראב"ד.
הנך נמי צורך ביאה נינהו. ואיידי דתני רישא דרך משום ביאה, תנא סיפא נמי (משום) דרך. ואיכא למידק הדרא קושייא קמייתא לדוכתיה נתני האשה מתקדשת, דהא דתני האשה נקנת משום כספא ליתני מתקדשת משום ביאה, כיון דכולהו צורך ביאה נינהו, כדקתני האיש מקדש. וי"ל מאחר שבביאה שייך קנין בלשון קדושין, ובכסף ובשטר שייך לשון קנין יותר מלשון קדושין, תני קנין משום כסף ושטר, אבל הכא בביאה לא שייך דבר כי אם דרך, ובכסף ושטר שייך בהו דרך כדבר, תני דרך משום ביאה.
מפני מה אמרה תורה כי יקח ולא אמ' כי תלקח. פי' שתאמר הריני מקודשת לך, אבל לא בעי מ"ט לא אמ' כי תקח, דהא ודאי פשיטא דאדם קונה החפץ אבל החפץ אינו קונה האדם. אלא לימא כי תלקח, ואשמועינן טובא דמדעתה אין בע"כ לא, כיון דתלי הקנין בדידה. והקשה הראב"ד לימא ליה להכי אמר רחמנא כי יקח משום דאתא למימר כי יקח ולא שיקיח את עצמו, דאי יהבה איהי לדידיה וקדשתיה לא הוו קדושין כדלקמן, דאי כתב כי תלקח לא נפיק לן מיניה. איכא למימר דר"ש הוא דדריש טעמא דקרא, וה"ק מפני מה האיש לוקח ואינו מקיח את עצמו, לפי שדרך אובד אבדה להחזירה אצלו ולא שיחזור הוא אצל אבדתו.
התם הא קמ"ל דדרכה דמיכלא יתירא וכו'. ולא קאמר' משום דדרכו של איש ליבדק כדאמרי' לעיל, משום דאשמועי' דאפי' בדברים עצמן שייך למימר דרך. ותו דהתם דרכו לאו דוקא, אלא הרי הוא כאילו אמר איש צריך בדיקה ואין האשה צריכה בדיקה כדפרישנא.
אתרוג שוה לאילן בג'. לערלה ולשביעית ולרבעי דאזלי בהו בתר חנטה משלישית לרביעית, שאם נחנט בג' [ונלקט ברביעית אסור משום ערלה, ואם נחנט ברביעית] ונלקט בחמישית אסור משום רבעי, ואם נחנט בשישית ונלקט בשביעית אזלי' ביה בתר חנטה, ור"ה שלהן תשרי לנטיעתן ושבט לפירותיהן כדאיתא בר"ה וכדפרישנא לה התם בדוכתא בס"ד. והשתא להאי פי' כולהו משום חנטה קאמר להו, משום דלגבי מעשר אזלינן בתר לקיטה כירק, וכן לשביעית אזלי' בהו בתר חנטה וכדפרשי'. אבל רש"י פי' לערלה ולרבעי שנוהגין בו כאתרוג בשאר אילנות, אבל שביעית לא מצי מתפרש הכי דהא אפילו בירקות נוהג שביעית, אלא מפרש ליה בפירוש קמא דאזלינן בתר חנטה. קשיא ליה להראב"ד א"כ ליתני נמי לשכחה ולפיאה שוה לאילן, ואי אמרת שאין אלו נוהגין באתרוג שאין מכניסו לקיום כדין ירק, א"כ ליתני לירק בג' דרכים למעשר לשכחה ולפיאה. ועוד אם שכחה ופיאה אין נוהגין באתרוג דמדמינן ליה לירק, ר' אליעזר דאמר שוה לאילן לכל דבר והא איכא שכחה ופיאה דדמי לירק ולא לאילן, וא"ת מאי לכל דבר לכל אלו השנויין כאן להוסיף מעשר הוא בא ולעולם לענין שכחה ופיאה הוא דומה לירק, וא"כ נתני לכל דרך, דהא איכא פלוגתא. ועוד בר מדין ליתני נמי שוה לאילן להרכבה, שאסור להרכיבו עם הירק ואפילו בחוצה לארץ, דאילו ירק בירק בארץ אסור משום כלאי זרעים אבל בחו"ל שרי. הילכך מבעיא לן לפרושי דהכא לא אתא לאשמועינן דברים הנוהגין באתרוג אלא לאשמועינן ר"ה שלו, ודברים דר"ה תלוי בהן דהיינו חנטה ולקיטה, חנטה לענין שביעית ולקיטה לענין מעשר וכדפרשי', כך פי' הראב"ד. וטעמא דאזלינן למעשר בתר לקיטה כבר פי' רש"י בו פי' נכון.
משום דקא בעי למתנא סיפא ולירק בדרך א'. וא"ת היכי תני תלת אטו חדא, דתני אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים אטו ולירק בדרך א' דהוא חדא. ולאו מילתא היא, דכי אמרינן הכי ה"מ היכא דלא שייך האי לישנא באחריני ומשני לישניה משום חדא, כלשון דרך דלא שייך אלא בביאה, אבל היכא דשייכי ביה תרוייהו לישני כי הכא דשייך באתרוג דרכים ודברים ובירק שייך טפי דרך מדבר, ליכא לאקשויי ותני תרתי אטו חדא.
<h2>דף ג.</h2>
כוי יש בו דרכים שוה לחיה. שדמו טעון כסוי. ושוה לבהמה. [ש]חלבו אסור. אין שוה לא לבהמה ולא לחיה. שאסור להרביעו על בהמה וחיה משום כלאים, והכותב לבנו חיה ובהמה שלו לא כתב לו את הכוי. שוה (ו)לבהמה ולחיה. שגיד הנשה שלו אסור.
וזו אחת מן הדרכים ששוו גיטי נשים. פי' והם ששה, ששניהם פסולין בערכאותיהם של גוים, [ו]כשרים בעד כותי, וגם בעי' שיהא כתוב גט שחרור לשם המשוחרר דבעי' לשמה כגט אשה, ואין נכתבין במחובר, ואין עדיהן חותמין זה בלא זה אלא זה בפני זה, והמוליך והמביא צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. [ו]איכא נמי פלוגתא, דלענין תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי לא דמי גט שחרור לגט אשה, שבגט שחרור אם רצה לחזור לא יחזור, לפי שזכות הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחירות, דומיא דשטר מתנה דתנן אם זכה בה לא' [בין] מן היורשין בין שאינו מן היורשין דבריו קיימין, אבל בגט אשה חוזר דחוב הוא לה. וגבי זוב אשה משום דאורחא דמילתא הוא כדכתיבנא לעיל. כן כתב הראב"ד. וכן גבי זב נמי איכא פלוגתא, דבהני שבעה דרכים בודקין אותו ולא באחריני כמו שפרש"י ז"ל דאיכא שינה ושחוק ורכיבה שמביאין קרי, וגבי אשה נמי בהני נקנת ולא באחריני כדממעט לקמן.
אלא כל היכא דאיכא פלוגתא תני דרכים. פירוש פלוגתא חילוקים, כלומר לזה דומה לכך ולזה דומה לכך.
וכל היכא דליכא פלוגתא תני דברים. וקשיא לן הא דתנן המפתה נותן שלשה דברים והאונס ארבעה, דאיכא פלוגתא וקתני דברים. ועוד נמי תנן שבעה דברים בגולם. יש לומר דשאני הכא דכיון דמיירי בדברים עצמן לא שייך למתני בהו דרך, דאי תני המפתה נותן שלשה דרכים לא הוה אתי שפיר, דלדרכים לא שייך בהו נתינה, וכן נמי אי הוה תני בשבעה דברים (העולם) [הגולם] מתנהג, הכי נמי דקשיא לתני דרכים כיון דמיירי בגולם, אבל השתא דמיירי בדברים עצמן לא שייך למתני דרכים.
סד"א הואיל וגמר קיחה קיחה משדה עפרון מה שדה מקני בחליפין אף אשה נמי מקני' בחליפין קמ"ל. והקשה ר"ת א"כ שטר דנפקא לן מהיקש דויצאה והיתה (ו)אמאי לא אייתי מג"ש דשדה עפרון כדבעי' למיגמר מינה השתא חליפין. וכ"ת טפי ניחא לן למיגמר שטר מהיקש' דויצאה והיתה כיון דהיקש הוא ואין משיבין על ההיקש אבל בג"ש משיבין, אפ"ה נגמר מהכא מג"ש דשדה עפרון דאיתתא מיקניא בחזקה כמו עבד כנעני, כיון דמצי מוכח לה שפיר משדה עפרון. וכ"ת בשטר ובחזקה איתנהו בפחות משוה פרוטה ואיתתא בפחות משוה פרוטה לא מיקניא נפשה כדדחינן הכא מחליפין. הא ליתא, דגבי חליפין הוא דשייך למימר הכי [ד]לא מקנייא נפשה בבציר משוה פרוטה כיון דאיהי נחית [נפשה] אדעתא דכסף או בשיוויו, ובציר משוה פרוטה לאו ממון הוא כלל, אבל שטר וחזקה לא נחית נפשה לממונא אלא להקנות עצמה, ושטר לדוכרנא בעלמא וחזקה להראות שהיא שלו, וא"כ נגמר מג"ש דשדה עפרון וכדפריש'. והוא ז"ל תירץ דכי בעי' למגמר חליפין מג"ש דשדה עפרון לא גמרי' משדה עפרון כל דיני שדה, אלא מאי דכתיב בקרא בהדיא דהיינו כסף, דהא אברהם בכסף קנאה, והכי קאמ' מה להלן בחליפין משום דחליפין בכל[ל] כסף נינהו, ובכל מקום דתני כסף הוי בכלליה חליפין, כדתנן נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ולא קתני חליפין בהדיא דבכלל כסף איתיה, וכיון דכמאן דכתיב בקרא הוא נגמר מיניה, קמ"ל כיון דאשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה ולא דמי לשטר משום דהתם לאו דעתא אממונא. וי"מ דחליפין איתנהו בכלל כסף אפי' בפחות משוה פרוטה, דהא כל חליפין דעלמא מהיכא ידעי' דקנו מכיון דכסף קני הכי נמי שיוויו, וחליפין שוין הוה דהא אי בעי פסיק ליה, ובעלמא אפי' בפחות משוה פרוטה אמרי' דקני (דכלל) [בכלל] כסף, הכא נמי אפי' בפחות משוה פרוטה הוי בכלל כסף ואצטריך למעוטי משום דלא מקניא נפשה, והילכך אפי' בפרוטה לא מקניא היכא דיהיב לה בתורת חליפין, גזרה אטו פחות משוה פרוטה, כיון דדרך העולם לקנות בחליפין אפי' בבציר משוה פרוטה.
אבל הרא"ש ז"ל פי' למעוטי חליפין, פי' שיש בהם שוה פרוטה דבכלל כסף איתנהו. ואע"ג דשוה כסף ככסף, הני מילי כי יהיב ליה בתורת דמים, אבל אי יהיב ליה בתורת חליפין לא, מידי דהוה אמטבע, דקני בתורת דמים ולא קני בתורת חליפין, אבל חליפין שאין בהם שוה פרוטה לא צריך למעוטי, דמהיכא תיתי אי משדה עפרון, כסף בלבד הוא דכתיב ביה, וכ"ת מקנין שדה ילפי', כלומר בכל מה ששדה נקנת אשה נקנת, אי הכי לקמן דאמרי' ומנין שאף בשטר, לגמר מקנין דשדה, וכן נמי לגמר מינה חזקה. ועוד אמאי לא אמר למעוטי חזקה וחליפין. ובזה נסתלקה קושיית הראב"ד שהוא הקשה כיון דמצי' לאוכוחי חליפין מג"ש, אפי' בפחות משוה פרוטה אמאי לא מהני, נימא דגזרת הכתוב הוא שתהא אשה נקנת בחליפין כמו שטר דמקניא ביה ואע"ג דלית ביה שוה פרוטה כיון דגזרת הכתוב הוא, ה"נ לימא הכי. והשתא לפום מאי דכתיב[נא] דפחות משוה פרוטה לא אתיא מכסף ולאו הני חליפין דנפקא לן מג"ש, (א"נ מאי) [א"כ מהי] מרבי', [ו]תו לא קשה מידי. מיהו אכתי איכא לדקדק ולומר דחליפין דשוה פרוטה ליקנו, דגמרי מכסף דכתיב גבי שדה עפרון, ולהוי גזרת הכתוב כדאמרינן בשטר. לפיכך נראה (כמה) [כמו] שתירץ הראב"ד שכתב שאע"ג דילפינן קדושי אשה משדה עפרון, אפי' הכי לא נפקא לן מהתם דאשה תהא נקנת בחליפין, לפי שבשדה עפרון לא היה שם חליפין, וכי גמרי' קדושי אשה מיניה היינו במאי דהוה ביה. וכ"ת ואמאי לא נגמריה מיניה לגמרי(ה), כי היכי דילפינן לגמרי בקדושי' שטר ומקישי' הויה ליציאה דמה יציאה בשטר אף הויה בשטר. התם שאני, דכיון דיציאה לא סגיא בלא שטר הכי נמי גבי הויה נמי, אבל הכא אע"ג דילפי' משדה עפרון לא מצי לאגמורי כלה לגמרי לענין דנימא דתהא נקנת בחליפין, תדע לך דאי הוה ס"ד לאגמורי כולי דינא דקדושי אשה משדה עפרון, שטר נמי היינו דינא גבי [קנין שדה, ונילף קדושין מיניה, אלא ודאי כי היכי דלא ילפינן גבי] חליפי' וכדפרשי' דאנן לא גמרי' משדה עפרון אלא במאי דהוה ביה דהיינו כסף, ושטר לא חזינן ביה באותו (שטר) [שדה], ועוד דשטר איתיה בפחות משוה פרוטה ואיתתא בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה.
<h2>דף ג:</h2>
מנינא דסיפא למעוטי מאי למעוטי חליצה. ואיכא למידק אמאי לא אמר נמי למעוטי כסף דאין אשה מתגרשת בכסף, דהא לקמן מצריכי' למעוטי כסף מקרא (ועבדים מיניה אצטריכ') דסד"א ליקיש יציאה להויה מה הויה בכסף [אף יציאה בכסף] קמ"ל, [רבא אמר אמר קרא וכתב לה בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף], ואקשי' לר' יוסי הגלילי דמפיק ליה להאי קרא לדרשא אחרינא שאינה מתגרשת בכסף מנ"ל, אמר קרא ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה. ויש מתרצי' דלא אצטריך מיעוטא, כיון דתני שטר גבי הויה פשיט' דלא הוי כסף גבי יציאה, דפשיט' לן דלא מקשי' אלא או יציאה להויה או הויה ליציאה, אבל תרוייהו להדדי לא מקשינן. ועוד דאם איתא דתרוייהו מקשי' להו להדדי מאי טעמא נקט שטר בהויה ולא נקט כסף ביציאה דהא תרוייהו כתיבי בהדיא, אלא ש"מ דלא מקשינן להו אהדדי וכולא מניינא אימעוט נמי כסף מיציאה.
בכסף מנ"ל. פי' מנ"ל דאשה מיקני' בכסף. וא"ת ומאי קא מבעיא ליה והא בהדיא נפקא לן לעיל מג"ש דשדה עפרון, ואפי' לפי' דפרישנ' לעיל דלא אצטריך ג"ש אלא לכסף דאיקרי קנין אבל לא לאשה דנקנית בו, מ"מ ממילא שמעי' מיניה, ואמאי אצטרי' למהדר ומבעי הכא. ותירץ הרב אב ב"ד בשם הגאונים דכולא סוגיא דלעיל מפי רב יהודאי גאון ז"ל היא, ובכמה מקומות מצאנו כדבריו בתלמוד, תדע דלא תמצא בכל ההיא סוגיא דלעיל שום תנא ואמורא דשקיל וטרי בפי' מתני', עד השתא דקא שקלו וטרו בה האמוראים עלה דמתני'. וי"א דכל האי שקלא וטריא היא מדרבנן סבוראי, והוא מרב הונא מסורא, כך כתב הרמב"ן, וקא מבעיא להו מנ"ל דמקניא בכסף.
ותו האב זכאי בבתו. פי' בבתו נערה בקדושיה. בכסף, פי' שכסף קדושיה שלו. בשטר, שהבעל כותב בשטר בתך מקודשת לי והוא מקבל השטר. ובביאה, שהוא מוסרה בע"כ, כך פי' רש"י. אבל בירושלמי מפרש ובביאה שכר ביאה, שאם נותן הבעל שכר על קדושי ביאה הכל של אב.
אמר רב יהודה אמר רב דאמר קרא אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומנו אביה. פירוש אין כסף לאדון זה כשיוצאה ממנו, אבל יש כסף לאדון אחר ביציאתה ממנו, דהיינו אביה שכסף קדושיה שלו. ויש מקשים נהי דכסף קדושיה לאביה ביציאתה ממנו, אבל מכל מקום אימא לך דרשות בעל לא עיילה עד דעביד בה קניה אחרת או כסף או שטר או ביאה, דכי היכי דגבי אדון אמרינן דמרשות אדון נפקא ושוב אינה נכנסת ברשות אדם בעולם, הכי נמי האי. ולאו קושיא היא, דהכא הכי קאמרינן אין כסף לאדון זה כשהיא רוצה לקנות עצמה לא צריך כסף והוי ברשותא, אבל יש כסף לאדון אחר שאם רוצה אדם לקנותה צריך לתת כסף לאדון אחר, שאם רוצה אדם לקנותה צריך לתת כסף לאביה וקני לה. וי"מ דה"ק, אין כסף לאדון זה דקא נפקא מרשותיה מהאי אדון דקא עיילא ברשותיה דהיינו האב, אבל יש כסף לאדון אחר דקא נפקא מרשותיה מההוא אדון דקא עיילא ברשותיה והיינו הבעל, אלמא עייליה ברשותיה.
ואימא לדידה. פי' ממאי דעל ידי אביה קאמר, דילמא על ידי עצמה קאמר, וה"ק, ויצאה חנם אין כסף, ביציאתה זו אין כסף לא לאדון ולא לה, כלומר שיציאה זו אינה על ידי כסף שיקבל האדון או היא עצמה מאביה דקא עיילה לרשותיה, אבל יציאה אחרת שהיא על ידי כסף שתקבל היא מהאדון דקא עיילה לרשותיה, ולעולם אימא לך איהי תקדש נפשה ואיהי תשקול כספא. ומשנינן הא לא מצית אמרת דאיהי תקדש נפשה דהא כתיב את בתי נתתי לאיש הזה, וכיון שזכתה תורה האב לקבל קדושיה כ"ש שזכתה לו שיהא הכסף שלו. ואפילו למאי דקס"ד השתא דבנערה מיירי מדמקשינן בסמוך ואימא ה"מ קטנה, אפ"ה אצטריך למכתב אין כסף אע"ג דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה, דאי מהתם הוה אמינא ה"מ על ידי שטר וביאה אבל על ידי כסף לא, כתב רחמנא אין כסף למימר דמ(ת)קניא בכסף.
ואימא ה"מ קטנה דלית (בה) [לה] יד. וא"ת והיכי מצי למימר דבקטנה מיירי, ובהדיא כתיב והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה, וקטנה ודאי לאו בת עונשין היא. ויש לומר דנהי דגדולה היא כשנשאת, אבל כשנתקדשה היתה קטנה. ויש אומרים דמהא שמעינן דכיון דקטנה לית לה יד כלומר שאין בה כח לקבל קדושין, הני דמקדשי לקטנה ונותני' כסף הקדושי' לה לאו שפיר עבדי, דהא לית לה יד. ולאביה נמי שיקבלם בשליחותה נמי לא מצי מקבל קדושיה, דהא אין שליחות לקטן. ואישתמיטתיה הא דאמ' לקמן אמר רבא תן מנה לפלוני ואקדש אני לך, הכי נמי אומר האב לבעל תן מנה לבתי ותהיה לך מקודשת. וכתב ר"ת דבהדיא צריך שיאמר האב כן, והבעל צריך שיאמר נמי בתך מקודשת לי בזה.
אבל נערה דאית לה יד איהי תקדיש נפשה ותשקול כספא. וכי אצטריך קרא דאין כסף לאשמועינן דבכסף מקניא, אבל למילתא אחריתי לא אצטריך.
ומשני אמר קרא בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה. וא"ת אכתי נימא איהי תקדיש נפשה (ואיהי תשקול) [ואיהו ישקול] כספא, דהא משבח נעורים לא מצי לרבויי אלא כספא, אבל לקבל קדושיה לא. וי"ל קבלת קדושיה לא אצטריך, דכיון דלענין נדרים אוקמה רחמנא ברשותה דאב שיכול לאוסרה, הכי נמי יכול לאוסרה בקדושיה שיקבל בעבורה, וכי אצטריך קרא לכספא הוא דאצטריך.
ונילף מבשת ופגם. פי' דקיי"ל דהוי לאביה. ומשני שאני בשת ופגם דאביה נמי שייך בגוייהו. ה"ג, וה"פ דאביה נמי שייך בגוייהו שהרי בידו לביישה בבשת בעילה ולפגמה בפגם בעילה, דאי בעי מוסר אותה בביאה למנוול ומוכה שחין, וכיון דבידו ליטול ממון לפגמה ולביישה בושה זו השתא אפסדיה האי דפגמה. ואיכא למידק דאכתי לא (קמה) [קיימא] לן דאביה מצי לקדשה כשהיא נערה. וי"ל (דלא קמה) [דקיימא] לן, ומנדרים גמרינן, דכי היכי דלענין נדרים אוקמא רחמנא ברשותא דאב ואפילו כשהיא נערה, לענין קדושין נמי אוקמא רחמנא ברשותא דאב, דאיסורא מאיסורא גמרינן. אבל ממונא הוא דלא ידעינן דלהוי דאב, ומשום הכי מקשינן דנילף מבשת ופגם, דכי מקדש לה למנוול ומוכה שחין אפי' לא יהא הממון שלו, מכל מקום בידו לביישה, וכיון שכן בשת ופגם הוי שלו, הכי נמי נימא דכסף קדושין יהא שלו. וא"ת כיון דמנדרים ילפינן דאביה מצי לקדשה, ממילא ידעינן דקדושין שלו הם, כדאמרינן לעיל השתא אביה מקבל קדושיה ואיהי תשקול כספא. וי"ל ה"מ היכא דבהדיא זכי ליה רחמנא בבתו לקבל קדושיה, אבל היכא דלא כתיב בהדיא אלא מיגמר הוא דגמרינן מנדרים, מאי דדמי להו גמרינן מינייהו. מיהו הראב"ד לא גריס וכ"ת נילף מבשת ופגם, אלא הכי גרס ונילף מבשת ופגם, ולא קאי אקדושין, אלא ארב הונא קאי דקאמר מנין שמעשה הבת לאב וגמר מאמה העבריה, ומשום הכי מקשה ונילף מבשת ופגם דק"ל התם דאביה הוי משום מסקנא דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין, א"כ נילף מינה [ד]מעשה הבת לאב. ומשום הכי לא גריס וכי תימא, משום דהוה משמע דקאי אקדושין דאיירי בהו השתא, וגריס ונילף, דמילתא באפי נפשה הוא דקאי ארב הונא. ואינו מחוור כלל, דהיכי נדי ממאי דקאי בענין קדושין ושאיל מעשה ידיה. ועוד היכי אמר בסופא אלא יציאה דכוותה קא ממעט, וכי מה ענין שינויא דקדושין גבי קושיא דמעשה ידיה, וצריך עיון.
<h2>דף ד.</h2>
בהפרת נדרים מיהא נפקא לה מרשותא דאב. וא"ת ואכתי היכי נפקא מרשותיה, דהא אין הבעל לבדו יכול להפר בלא האב, כדקתני אביה ובעלה מפירין נדריה. וי"ל דכי מצריכין בהפרת נדרים אביה, לאו משום שתהא עדיין ברשות האב, אלא לפי שעדיין לא נכנסה ברשות הבעל לגמרי, כדאמרינן התם לא נתרוקנה רשות לבעל, והאשה נמי אין לה כח לזכות בעצמה לכך נשאר בה זכות לאביה.
(דכתי') [ליכתוב] (ד)רחמנא אן כסף. בלא יו"ד, והוה משמע אנה הוא הכסף שיצטרך לה והלא היא יוצאת בלא כסף. ומלת אן נגזר מלשון אנה אני בא.
ה"ג אין לי אלא זרע זרעה כשר זרע זרעה פסול מנין. ולא גרסינן זרעה פסול מנין, דא"כ תיפוק לי שהרי נבעלת בבעילת פסולין, כדנפקא לן ביבמות מובת כהן דכיון דנבעלה לפסול לה פסולה. ואיכא למידק אמאי אצטריך קרא לזרע זרעה פסול. אבל בזרעו ממש כל זרעו משמע.
זרע זרעה לא אצטריך קרא דבני בנים הרי הם כבנים. ואע"ג דמצריך לן בעלמא למדרש אין לי אלא בן, בן הבן מנין ת"ל ובן אין לו עיין עליו. י"ל דהתם הוא דכתיב בן דמשמע בן דוקא, אבל הכא דכתיב זרע משמע אפילו בני בנים, כדכתיב לזרעך אחריך אתן את הארץ.
ואי אשמועי' מעשה ידיה משום דק(ר)א מתזנא מיניה. וקשיא לן אטו מי אצטריך קרא למעשה ידיה כנגד מזונותיה דלהוי דאב, הא ודאי פשיטא דכיון דמתזנא מיניה [דידיה] נינהו, כי אצטריך קרא ודאי להעדפה על מזונותיה הוא דאצטריך קרא, וא"כ כי מתזנא מיניה מאי הוי, דהא העדפה הוא ואמאי יהא שלו. ויש לתרץ דה"ק, ואי אשמועינן מעשה ידיה משום דמתזנא מיניה, ואעפ"י שמעדפת על מזונותיה, פעמים יהיה לה חולי ולא תהיה מספקת למזונותיה והוא זן אותה משלו, וכיון שכן דין הוא שיהא כל העדפתה שהיא עושה בכל עת של אב.
ולכתוב רחמנא נערות ולא בגרות. וסבר רבא דהכי מקשה לכתוב רחמנא אין כסף דקא דרשי' ביה נערות, ולא בעי ויצאה חנם, דהיינו דשני ליה בא זה ולימד על זה, דאי לא כתיב אלא חד סתמא אנן מוקמינן ליה בבגרות משום דמוציאין מרשות אב כ"ש מרשות אדון. והאי דאייתיה ליה מידי דהוה אתושב ושכיר, אע"ג דלא הוה צריך לראיה, דהא בכולי תלמודא אמרינן האי סברא דבא זה ולימד על זה, משום דדמו להו, דנערות ובגרות שהן בגוף אחד הכי נמי תושב ושכיר יכולין להיות בגוף [אחד], דבתחילה הוא קנוי קנין שנים ולבסוף הוא נרצע. ומשנינן דאי לא כתב שכיר ה"א דתושב היינו קנוי קנין שנים דאינו אוכל, וקרי ליה תושב לאפוקי שכיר יום. מיהו צריך לפרש דאביי גופיה ודאי הוה [סבר] האי סברא דבא זה ולמד על זה דהא איתיה בכוליה תלמודא, והוא לא היה רוצה להקשות אלא מאי דמקשה לבסוף, ולא הבין רבא הקושיא עד דאקשי ליה אביי ואסברא ניהליה דנערות בפי' רוצה להקשות, דא"ל אביי מי דמי התם שני גופין, פי' אפשר שיהיו ב' ע[ב]דים חד תושב נרצע וחד שכיר והם עבדי כהן, ואשמועינן דלא אכלי בתרומה דבא זה ולמד על זה דא"נ כתב רחמנא, אבל הכא חד גופא הוא ודבר שאי אפשר הוא שתצא בבגרות דכי נפקא בנערות בבגרות [מאי] (מ)בעיא גבי', כלומר איך תצא בימי בגרות, והיכי אשמועינן קרא מילתא דלא אפשר, והכי מקשה תלמודא ולכתוב רחמנא אין כסף בנערות ולא בעי בגרות דאי אפשר שתהא בבגרות.
ומשני אמר רב אשי לא נצרכה. פי' (ד)קרא דויצאה חנם אין כסף אלא לבגר דאילונית, פירוש דלית לה סימני נערות ולא הויא בוגרת עד עשרים שנה, דעד עשרים שנה אפשר דאתיא ב' שערות, ואי לית לה עד עשרים תו לית לה סימני נערות ואילונית גמורה היא וחשבי' לה בוגרת. פירוש שאילונית אין לה סימני נערות ואשמועינן קרא שיוצאה בימי בגרותה דהיינו אחר כ' שנה, פירוש דמקטנותה יצאה לבגר, ורב אשי נמי היה לו די בהאי תירוצא ולא אצטריך למימר סד"א דכיון דאיכא בגר דאילונית בלא נערות ואפשר שתצא בבגרות כגון אילונית דלא הואי נערה א"כ הוה ליה נערות ובגרות כתושב ושכיר דדבר שאפשר הוא ובא זה ולימד על זה, ואפי' תימא לכתוב רחמנא נערות בפירוש ולא בעי בגרות ה"ל בגרות מילתא דאתיא בק"ו, אלא שרצה לתרץ לסברת הקושיא של אביי דאפי' כי כתב רחמנא נערות בפירוש אצטריך למכתב בגרות, והיינו דקא מקשה למר בר אשי והא אמרת מילתא דאתיא בק"ו. ומאי דדייק היכי קתני בגופא דמילתא בגרות מקמי נערות [הא נערות] קודם לבגרות. הא ליתא, דמייתורא דאין כסף הוא דנפיק נערות, וקתני להו כסדר דרשה דכתוב.
לא נצרכה אלא לבגר דאילונית. ואיכא למידק היכי אמר בבגרות לא תיפוק והא נפקא מעיקרא, דודאי אימת (בו) מינכרא באילונית כי מטיין עשרין שנין, דעד עשרין שנין לא מינכרא אילונית משום דעבידא דמתאחרה עד עשרין שנין, וכיון שכן הרי היא יוצאה בשש מקמי דליתי עשרין, שכל הקודם קודם לחירותה, וודאי הוא אינו יכול למוכרה מי"ג שנה ואילך מעידן דנפקא מנערות, משום דדילמא מתיא סימני נערות ונמצא שמכרה שלא כדין, וכיון שאין יכול למוכרה מי"ג שנה ואילך הרי היא יוצאה קודם שיבא לה הבגרות, ואמאי איצטריך קרא לרבויי בגר דאילונית דהא ממילא נפקא מתחלה. תירץ הראב"ד ז"ל שאם לא הביאה סימנים ודאי יכול למוכרה אחר י"ג שנה, וכיון שכן מקמי דליגמרו לשש מטו עשרים שנין, כגון שנמכרה בת י"ו או בת י"ז שנים, ואצטריך למימר דתיפוק בעשרים דהיינו בגרות דילה. עוד הקשה הראב"ד היכי ס"ד למימר דבבגרות לא תיפוק, דהא מכי מטו עשרין שנין ולא הביאה סימנין נעשת גדולה למפרע, כדאמרינן ביבמות אכל חלב מבן י"ג שנה עד בן י"ח שנה נעשה גדול סריס למפרע, וא"כ ה"נ נימא הכי. והוא ז"ל תירץ דהא דקאמר רב נעשה סריס למפרע לא אמר אלא עד שעה שנולדו בו סימנים של סירוס מי"ג ואילך כשיגיע לעשרים ולא הביא סימנים נעשה סריס למפרע מאותה שעה שהביא סימני סירוס ואילך, הכא נמי משכחת לה שלא הביא[ה] סימני אילונית אלא עד י"ז, והוא מכרה בי"ו שקטנה היתה באותה שעה, וסד"א בבגרות לא תיפוק קמ"ל.
דלא מתיא סימני נערות דלא הוה זבינה זביני. וכ"ת מאי נפקא לן מינה, כיון שאינה נכרת עד עשרים שנה הרי כבר יצאה מרשות אדון, ואפילו דנימא שמכרה בי"ו, מ"מ עיקר זביני היכי מעקרו. וי"ל דמעקרי דתהדר כסף זביני למרה ומעשה ידיה יתר על הוצאתה תיהדר לדידה או מציאתה, אבל לא לאביה שהרי לא נתן לה מזונות ואם ייעדה כמו כן לא הוי יעודו יעוד, ולא מבעיא למ"ד אילונית למפרע, אלא אפילו למ"ד קטנה היא ומקטנותה יצאה לבגר ה"ק רחמנא קטנה כי האי לא תזדבן.
<h2>דף ד:</h2>
יבמה תוכיח. ולא מצית למימר יבמה גופה תקנה בכסף מק"ו דאמה העבריה דאינה נקנת בביאה ונקנת בכסף יבמה שנקנת בביאה אינו דין שתקנה בכסף, דהא כתיב ויבמה ודרשינן מיניה ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרין בה. וכ"ת מגמר הוא דלא גמרו הא מקניא קנו. י"ל כיון דאימעיט דלא גמרי בה מהיכא תיתי דקנו, דהא ק"ו דאמה אזדא ליה.
ואצטריך למכתב כי יקח ואצטריך למכתב ויצאה חנם. פי' ולא תקשי מאן דמפיק לה מקרא דכי יקח אמאי לא דריש ליה מקרא דויצאה חנם, וכן נמי איפכא, דתרוייהו צריכי.
ואי כתב רחמנא ויצאה חנם הוה אמינא היכא דיהבה איהי לדידיה פי' לבעל וקדשתיה הוו קדושיה קידושי' צריכא. פרש"י דאמר[ה ליה] התקדש(י) לי. ואינו נכון, וכי תעלה על דעתך שתוכל היא לקדש אותו, הא כי יקח איש אשה כתיב ולא כי ת(ל)קח אשה לאיש. ולפיכך פי' בתוס' היכא דיהבה ליה איהי לדידיה וקדשתיה שאמ' לו הרי אני מקודשת לך בכסף זה שאני נותנת לך, אימא הוו קדושיה קדושין צריכה. פי' להכי כתב רחמנא כי יקח איש אשה ולא שתלקח אשה לאיש כלומר דבעי' נתן הוא ואמר הוא. ו(פ)רש"י ז"ל נמי מפרש הכי להכי כתב רחמנא כי יקח איש אשה ולא שאשה תקח איש. וכתב הרמב"ם שאם נתן הוא ואמרה היא הרי זו מקודשת מספק. ואי קשיא כיון דמויצאה חנם אין כסף נפקא לן קדושי כסף, א"כ ג"ש דקיחה קיחה למה לי, דהא שפיר נפקא לן מקרא דכי יקח איש אשה דבעי אמר הוא, בלא ג"ש. י"ל אי לאו ג"ש הוה אמינא כי יקח אקדושי שטר או ביאה קאי, דבהנהו דוקא בעינן אמר הוא, אבל בקדושי כסף אימא דבנתן הוא סגי ואפי' אמרה היא, קמ"ל ג"ש דקיחה קיחה לאורויי לן דכי יקח בקדושי כסף איירי, דאפילו כי נתן הוא בעינן נמי אמר הוא, וכ"ש בקדושי שטר וביאה שאין שם נתינה חשובה דבעינן אמר הוא.
ובעלה מלמד שנקנת בביאה. פירוש היינו טעמא דמוכח ביאה מקמי שטר ואע"ג דבמתניתין נקט שטר מקמי ביאה, משום דכיון דקרא דכי יקח מוכחינן כסף מיניה, נקט נמי ביאה דכתיב ביה בההוא קרא נמי כדכתיב ובעלה.
אמה העבריה תוכיח שנקנת בכסף ואינה נקנת בביאה. ואיכא למידק האי דיקותא היכי מצי למימר דאמה העבריה תוכיח, דאנן אמה העבריה שאינה נקנת בביאה מוכחינן לה מובעלה כדאמרינן לקמן ובעלה אשה נקנת בביאה ואין אמה העבריה נקנת בביאה, וא"כ אי לאו ובעלה וכדדרשינן מנ"ל דאמה העבריה אינה נקנת בביאה דקא מוכח מינה להדיא הכא אמה העבריה תוכיח. וי"ל דאפי' לא כתיב ובעלה אפ"ה (כי) מוכחי' שפיר דאמה העבריה אינה נקנת בביאה דגמרי' לה מיבמה דאמר קרא יבמה יבא עליה ואמרי' זו שנקנת בביאה ואין אמה נקנית בביאה.
<h2>דף ה.</h2>
ומנין שאף בשטר. פי' היינו טעמא דנקט לישנא דאף לגבי שטר, משום דשטר לא כתיב' להדיא בקרא כמו כסף וביאה.
מסתברא קאי בגירושין ממעט גירושין. וא"ת אדרבה איפכא מסתברא קאי בכתיבה ממעט כתיבה דאינה מתקדשת בכתיבה, קאי בכתיבה ממעט כסף, ואדרבה נדרוש ויצאה והיתה לרבויי כסף ביציאתה ומקישי' יציאה להויה. ויש מתרץ דה"ק, מסתברא קאי בגירושין ממעט בגירושין ומשום דמוכחינן ליה שפיר מק"ו דשטר שתהא אשה מתגרשת בכסף, ומה שטר שאין פודין בו הקדשות מוציא כסף שפודין בו הקדשות אינו דין שיוציא, מ"ה אצטריך למעוטי כסף ומוקמי' וכתב לה למעוטי כסף דאינה מתגרשת בו, והיקישא דויצאה והיתה לשטר דמקישי' הויה ליציאה ומקני' בשטר. אבל ליכא למימר קאי בכתיבה ממעט כתיבה שאינה מתקדשת בכתיבה, דמהיכא תיתי דמתקדשת בו דאצטריך קרא למעוטי, דאי מק"ו איכא למפרך כדפרכי', הילכך לא אצטריך מיעוטא, ומוקמינן מיעוטא דאינה מתגרשת בכסף. וי"מ דטפי עדיף למימר ליה קאי בגירושין ממעט גירושין משום דדמו לגמרי, אבל כתיבה לכתיבה [אף ד]מקרו כתיבה מ"מ לא דמו מילי דהאי שטרא [למילי דהאי שטרא] כדאמרי' לעיל.
ולר"י הגלילי דמפיק ליה פירוש להאי וכתב לדרשא אחרינא שאינה מתגרשת בכסף מנ"ל. פי' דקרא דוכתב דריש ליה איהו לרבות כל דבר, וספר למעט דבר [ש]יש בו רוח חיים או דבר שהוא אוכל, דספר ס"ל דוקא ספר הא מידי אחרינא לא, וא"כ שאינה מתגרשת בכסף מנ"ל. אבל רבנן ס"ל דספר לספירת דברים הוא דאתא.
ומשנינן אמר קרא ספר כריתות. דתרי [ספר] כתיבי וחד מינייהו מיותר, ומדסמיך ספר לכריתות דרשי' מיניה ספר כורתה, וממעטינן מיניה שאינה מתגרשת לא בכסף ולא בחליצה לר"י הגלילי. אבל לרבנן כולה מילתא מוכתב דאינה מתגרשת לא בכסף ולא בחליצה אלא בכתיבה לחוד.
חדא מחדא לא אתיא. פי' בניחותא, כלומר השתא אסיקנא לכולהו ג' דברים דאשה נקנת (מהם) [בהם] מג' קראי. והא ודאי ליכא למימר דלכתוב רחמנא חד מינייהו ותיתי תרתי מחדא, דאי אמרת לכתוב רחמנא כסף ותיתי ביאה ושטר מכסף במה מצינו, א"נ בק"ו ומה כסף שאינו מוציא מכניס שטר וכו', וגבי ביאה נמי ומה כסף שאינו קונה ביבמה קונה בא"א ביאה שקונה ביבמה אינו דין שתקנה באשת איש. איכא למפרך מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומעשר שני תאמר בשטר וביאה. ואי אמרת לכתוב רחמנא ויצאה והיתה ותיתי אידך במה מצינו או בק"ו ומה ביאה שאין מוציאה מכנסת שטר שמוציאה אינו דין שמכניס, איכא למפרך מה לביאה שכן קונה ביבמה, הילכך מחדא לא אתיא. אלא לכתוב רחמנא תרתי ותיתי שטר מהנך [לכתוב] כסף וביאה ולימא הכי ומה כסף שאינו מוציא מכניס שטר שמוציא אינו דין שיכניס, וכי פרכת מה לכסף [וכו'] ביאה תוכיח, וכי פרכת מה לביאה שכן קונה ביבמה כסף יוכיח, וחזר הדין לא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שקונה בעלמא כסף בקרקעות ובהקדש וביאה ביבמה וקונין כאן באשת איש, אף אני אביא שטר שקונה בעלמא כגון עבדים וקרקעות דקרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה כדנפקא לן מקרא בבבא מציעא, איכא למיפרך מה להנך שכן הנאתן מרובה דכסף וביאה מרובה הנאתן, תאמר בשטר שהנאתו מועטת לצור על פי צלוחיתו. לא נכתוב ביאה ותיתי מהנך כסף ושטר ולימא הכי ומה כסף שאינו קונה ביבמה קונה בקדושין כאן ביאה שקונה ביבמה אינו דין שתקנה בקדושין, מה לכסף שכן פודין בו הקדשות שטר יוכיח מה לשטר שכן מוציא כסף יוכיח, וחזר הדין הצד השוה שבהן שקונין בעלמא וקונין כאן, כסף ושטר קונין בעבדים וקרקעות וקונין כאן גבי קדושין, אף אני אביא ביאה שקונה ביבמה וקונה כאן. איכא למיפרך מה לכסף ושטר שכן קנינן מרובה, דכסף קונה בו הקדשות ועבדים וקרקעות, ושטר נמי קונה עבדים וקרקעות, דעבד אתקש לקרקעות דכתיב והתנחלתם אותם, תאמר בביאה שאינו קונה אלא ביבמה לחודה. לא לכתוב רחמנא כסף ותיתי משטר וביאה ולימא הכי שטר שאין פודין בו הקדשות קונה בקדושין כסף שפודין בו הקדשות אינו דין שקונה בקדושין, מה לשטר שכן מוציא ביאה תוכיח, מה לביאה שכן קונה ביבמה שטר יוכיח, וחזר הדין הצד השוה שבהן שקונין בעלמא ביאה (ד)[ב]יבמה שטר בקרקעות, אכתי איכא למפרך מה לשטר וביאה שכן בע"כ, שטר דגירושין בע"כ דאשה, וביאה קונה ביבמה בע"כ כדאמרינן ביבמות ויבמה מלמד שנקנת בע"כ, תאמר בכסף דלא אשכחן דקני מידי בע"כ (דבעל). וא"ת האב יכול לקדש את בתו בע"כ והכסף שלו, אכתי מיהא לא נפקא לן דאשה נקנת בכסף כלל. באמה העבריה. דאביה מז(ד)בן לה וכסף דידיה הוא. באישות מיהא לא אשכחן. כסף בע"כ, דלא מצינו אשה נקנת בכסף שלא מדעתה וכדכתיבנא לעיל דאכתי לא נפקא לן דאשה [נקנת] בכסף, [הילכך] צריכי למכתב ג' קראי לג' דרכים. ואע"ג דאיכא ייעוד באמה העבריה דהיינו צד אישות, הא אמה העבריה איתא בע"כ דכתיב אשר לא יעדה קרי ביה ידעה וכדלקמן.
הא דאמרינן כסף באישות מיהא לא אשכחן. וא"ת והא אשכחן בקדושי נערה שאביה מקדש אותה בע"כ דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה, דמשמע אפילו בע"כ. ולאו קושיא היא מכמה אנפי, חדא דלא דמיא לשטר וביאה שנתן בע"כ דידה ובע"כ דאביה גבי יבמה, אבל כסף כיון דאיכא דעת אביה לא מיקרי בע"כ כדמפרש לקמן. ולא מחוור (ואם) [דאם] כן היה לו לשנויי הכי בגמרא דאמה העבריה לאו בע"כ דאביה. ועוד דכיון דלא כתיב כסף כלל, [הא] דאשכחן קדושי נערה בע"כ היינו בשטר או בביאה אבל בכסף לא.
אמר רב הונא חופה קונה מק"ו. ולענין פסק הלכה כתב רבי' חננאל דהא דרב הונא ספיקא הוא [דהא] פריק כל מאי דאקשו עליה, ואע"ג דרבא פליג עליה ואביי קאי כותיה וקיי"ל דאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם, ה"מ היכא דפליגי אינהו לחודייהו, אבל היכא דאיכא אחריני דקאי כותייהו בודאי הלכה כאביי. מיהו הרי"ף לא הביאה בהלכות, משמע דסבירא ליה שאינה הלכה, ואם כן תמיה לן מאי דאייתיה לעיל ברישא דמכילתין מניינא דרישא למעוטי מאי ותרצו למעוטי חליפין, ואמאי לא קתני למעוטי חופה וחליפין כיון דהא דרב הונא לאו הלכה היא, וצ"ע.
<h2>דף ה:</h2>
חופה שגומרת אינו דין שתקנה. פי' דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה דמינה מוכחינ' מסירה לחופה, דכיון דקאמ' נתתי משמע נתינה גמורה קאמר. וקשיא לן ונימא איפכא, מה חופה שאינה קונה גומרת, כסף שקונה אינו דין שגומר, ואם כן דין הוא שיירשנה בעלה ולכל דיני דשייך בבעל לגבי אשתו. וי"ל כי אם לשארו כתיב ודרשי' שארו זו אשתו, ומדקרי לה שארו בעי שיהא שם קירוב, ובלא חופה וביאה ליכא קירוב. ועוד דהא לקמן בעי לה ביאה נשואין עושה או אירוסין עושה.
ביאה תוכיח. כלומר שאין פודין בו וקונה, אף אני אביא חופה. וא"ת מה הוכחה יש, דילמא ביאה שניא דלאו בת פדיה היא כלל, וכדאמרי' בעלמא אי משום יעידה לאו בת יעידה היא כלל. וי"ל דלדבריו קאמר, דשמעינן דקאמר מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומשום הכי קאמר תאמר בחופה שאין [פודין] בו, ואע"ג דלא שייכא בה פדיה פריך, ומשום הכי קאמר ביאה תוכיח. אלא משום דאיירי בהאי פירכא בכולה שמעת' מה לכסף שכן פודין בו הקדשות (נקשה) [מקשה] הכא אע"ג דפדיה דחופה וביאה לא שייכא הכא. הרא"ש.
מה להצד השוה שבהן שכן ישנה בע"כ. פי' ביאה ביבמה, שטר בגירושין, כסף דאמה העבריה. ואי קשיא לך חופה נמי איתא בע"כ דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה, ואפי' בע"כ, שהרי יכול אביה למוסרה לחופה בע"כ למנוול ומוכה שחין, ואם כן מההיא מצי למתני הצד השוה שבהן שקונין בעלמא וקונין כאן. ותו קשה לן מאי דשני רב הונא כסף באישות מיהא [לא אשכחן] בע"כ, והיכא אשכחן כסף בע"כ שלא באישות באמה העבריה שמוכרה בע"כ, א"כ באישות נמי משכחת לה בע"כ בכסף, דהיינו בתו נערה דמצי מקדש לה בע"כ בכסף, אלא מאי אית לך למימר דהתם בבתו כיון דאיכא דעת המקבל לא מיקרי בע"כ, ה"נ באמה העבריה לא הוי בע"כ כיון דאיכא דעת האב. (וכ"ת כסף באמה העבריה נמי הא איכא ביה דעת האב). מיהו יש לומר כיון שהקטנה אין לה למכור עצמה כשהיא נערה ואין לה אב, דאמרינן איש נמכר בגנבתו ואין אשה נמכרת בגנבתה, הילכך כשאביה מוכרה בע"כ מיקרי, שהרי אי לאו אביה אינו דין שתמכר, וכיון דלית לה יד למכור עצמה לא אמרינן יד אביה כידה דמי, אבל חופה וקדושי קטנה כיון דכשהיא נערה ואין לה אב מצי[א] למסור נפשה לחופה ולקבל קדושין, הילכך הוי יד אביה כידה, וכיון דאיכא דעת המקבל היינו אביה הוי כדעתה. אבל הרא"ש ז"ל כתב בשם בעל המאור דהכי פריך, מה להצד השוה שבהן שכן ישנן בע"כ דאב, שטר בגירושין וביאה ביבמה וכסף בקדושי ייעוד, ואליבא דר' יוסי בר' יהודה דאמר לאו לקדושין נתנו יכול ליעדה על ידי עצמה בע"כ, ולא שמיעה ליה למאן דפרי' הכי הא דתני אבימי בריה דר' אבהו אשר לא ייעדה מלמד שצריך לייעדה, וכמו שפסק הרמב"ם בה' עבדים פ"ד שאינו מייעדה אלא מדעתה, מה שאין כן בחופה שאינה קונה ע"י עצמה בע"כ בשום מקום.
ומשני כסף באישות מיהא לא אשכחן. פירוש לא מבעיא לרבנן דאמרי מעות הראשונות לקדושין נתנו ואינה מתקדשת אלא על ידי אביה ומדעת אביה, אלא אפילו לרבי יוסי בר' יהודה דאמר מעות הראשונות לאו לקדושי' נתנו (ומתגרשת) [ומתקדשת] על ידי עצמה, מיהו דעתה בעינן (כדתנן) [כדתני] אבימי בריה דר' אבהו אליבא דרבי יוסי בר' יהודה. והשתא דאתית להכי איכא למימר דהצד השוה שבהם שקונין בעלמא הכי פירושא, שקונין בעלמא באישות, שהרי כסף קונה בעלמא באישות ומדעת' בקידושי ייעוד ואליבא דדברי הכל, ומשום הכי קאמר כסף מיהא באישות לא אשכחן, ולא אמר כסף בע"כ לא אשכחן. ואל תתמה היכי ס"ד לאקשויי מיחידאה, משום דרב הונא אליבא דדברי הכל קאמר. והקשה הראב"ד ז"ל אמאי לא פריך הכא מה להנך שכן ישנן בעלמא חוץ מקדושי אשה, ולמה לו למפרך מבע"כ. ותו רב הונא מאי שני באישות [מיהא] לא אשכחן, מכל מקום בעלמא קני הני שלא בקדושי אשה מה שאין כן בחופה. וי"ל דאיהו בעי למפרך מהצד השוה דהיינו בע"כ שהוא צד שוה, ואילו פריך שכן ישנן בעלמא צד חמור (קנה) [הוא], וסבירא ליה לרב הונא צד חמור לא פרכינן. כך תירץ הראב"ד ז"ל. וא"ת והא עד השתא בכוליה סוגיין משמע דסבירא ליה לתלמודא הא טעמא דכסף באישות מיהא לא אשכחן, והכא לא סביר' ליה. והא ליתא, דלעיל מקשה ליה מצד שוה דאישות כי היכי דליקשי ליה ולא ליתי כסף מינייהו שהרי אינו באישות, והכא מקשה ליה מצד שוה דקונין בעלמא בע"כ כי היכי דליקשי ליה מה שאין כן בחופה, וכן דרך התלמוד בכל מקום.
ומה כסף שאינו גומר אחר כסף. הקשה רש"י ונימא איפכא ומה חופה שאינה קונה גומרת, כסף [ו]שטר שקונין אינו דין שיגמור אחר כסף ראשון או אחר שטר ראשון שנתן לשם קדושין. ותירצו דשארו קריא רחמנא, ובכסף ושטר ליכא קירוב כולי האי, שהרי יכולין להעשות ע"י שליח, ובביאה אחר ביאה פשיטא לן דגומרת, דהא מביאה עצמה מספקא לן לקמן אי אירוסין עושה או נישואין עושה. וכן כתב הרמב"ם וז"ל הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים כל זמן שהיא בבית אביה והבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכת מרדות, אפילו קדשה בביאה אסור לו לבא עליה (ו)ביאה שניה בבית אביה עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו, ויחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נשואין בכל מקום, והבא על ארוסתו לשם נשואין אחר שקדשה קנאה ונעשית נשואה והרי היא כאשתו לכל דבר.
טעמא דנתן הוא ואמר הוא הא נתן הוא ואמר' היא לא הוו קדושין. אלמא קסבר דאפי' אמירה היא במשמעות כי יקח. אימא סיפא טעמא דנתנה וכו' הא נתן הוא וכו' הוו קדושי' אלמא קסבר נתינה בלחוד הוא במשמעות כי יקח. וא"ת אמאי לא דייק איפכא, טעמא דנתן הוא ואמ' הוא הא נתנה היא ואמ' הוא אינה מקודשת, אימא סיפא אבל היא שנתנה לו ואמ' לו טעמא דנתנה היא ואמרה היא הא נתנה היא ואמר הוא הוו קדושי'. וי"ל דההיא פשיטא דלא הוו קדושין דהא כתיב כי יקח איש ולא שתקח אשה איש, ומתני' ודאי לא פליגא אקרא, וכן כתב הריא"ף. ואע"ג דאמרינן לקמן באדם חשוב אפי' נתנה היא מקודשת, שאני אדם חשוב דבההיא הנאה דאית לה כשהוא רוצה לקבל ממנה מתנה גמורה גמרה ומקניא נפשה. אבל הראב"ד כתב דבנתנה היא ואמר הוא נמי הוו ספק קדושין, כדמסקינן בנתן הוא ואמרה היא, אלא היינו טעמא דלא דייק הכי, משום דלא הוי מילתא פסיקתא, דהא באדם חשוב ודאי הוו קדושין דכמו שנתן הוא ואמ' הוא הוי. מיהו אכתי קשיא לן אמאי לא שני ליה רישא בשאינו מדבר עמה על עסקי קדושי' וצריך לפ', והילכך אמרה היא אע"ג דנתן הוא לא מהני, וסיפא כשמדבר עמה משום הכי הוו קדושין אע"ג דאמ' היא, דכיון דנתן הוא הוה ליה כשתק דאמרינן לקמן שאם היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה ושתק ולא אמר לה כלום מקודשת או מגורשת, הכא נמי לא גרע משתק. ויש לומר דלא בעי לשווי נפשיה בפלוגתא, דלקמן פליג ר' יהודה אפי' במדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה וקאמר דצריך לפרושי. אי נמי יש לומר דאמ' היא גרוע בקדושין לפי שהיא אין דעתה שתהא נלקחת לו אלא שתקח היא אותו והילכך [לא] מהני.
נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי וחיישינן מדרבנן. וכן הלכתא דקדושי ספק נינהו. ו(ב)פי' ספיקא הוי בדאורייתא דלא ידעינן דכי דרשינן בקרא ולא שתלקח אשה לאיש אי משמע נמי אמירה לחודה דאשה או לא, דנתינה לחוד משמע, ואפשר דתורה לא הקפידה אלא אנתינה בלבד. וחיישינן מדרבנן. פירוש אע"ג דספיקא דאורייתא, לא חיישינן אלא מדרבנן. מכאן ראיה (דמה) [למה] שכתב הרמב"ם דכל ספיקא דאורייתא כי אזלינן לחומרא מדרבנן הוא דאזלינן ולא מדאורייתא. מיהו לספרים שגורסין וחיישינן לרבנן, אי נמי דגרסי בדרבנן, לא הוי ראיה לרב ז"ל, משום דלפי גרסתם ספיקא דאית להו במילתיה דרבנן אית להו.
אמר שמואל בקדושין נתן לה כסף ושוה כסף. פי' הא מילתא דשמואל משמע דמיירי בשאין מדבר עמה על עסקי קדושיה, (ואם) [דאם] מדבר עמה על עסקי קדושיה היכא קרי לה ידים שאין מוכיחות, הא ידים מוכיחות הן כיון שבאותו ענין יהיב לה קדושי'. ועוד מדאמר שמואל הריני אישך אינה מקודשת ואי מדבר עמה על עסקי קדושיה מי גרע משתיקה, כלומר כשהיה מדבר עמה על עסקי קדושיה ונתן לה קדושין בשתיקה, כלומר שלא אמר לה הרי את מקודשת, מהני, [ו]כיון דאי(הו) שתיק מהני הכי נמי הכא אע"ג דאמר בהני לישני לא גרעי משתיקה, דהא איהו לא אמר לה שום לישנא דמשמע דמלאכה, אלא ודאי כדפרשי'. הרא"ש ז"ל.
ואמר שמואל (פי') [והוא] שהיה נזיר עובר לפניו. דלהכי ודאי הוו ידים מוכיחות, כיון שכיון לומר אהא (כשאהא) [כשהיה] עובר לפניו, ולא אמר קודם לכן או לאחר מכאן, ודאי לכונת נזירות קאמר. מיהו איכא [למידק] דמהני סוגיא דהכא משמע דס"ל לשמואל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים דאצטריך לשנויי דאמר לה לי, כלומר דכיון דלא אמר לי אין מוכיח שיקדשנה לעצמו אלא לאחר, והתם בריש נזיר משמע דהויין [ידים], דקאמ' התם גבי מילתא דשמואל אלמא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות [לא הויין ידים], ומשני אמרי כי נזיר עובר לפניו ליכא לספוקי במידי, אבל אין נזיר עובר לפניו איכא לספוקי ואפי' ידים שאין מוכיחות לא הוו, אבל לעולם ידים שאין מוכיחות הויין ידים. יש מתרצין דזו אחת מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד דהכא נסיב טעמא אחרינא. ודכותה בתלמוד בההיא דפ' בתרא דכתובות גבי טוען את חבירו כדי שמן במתני' דאדמון דאמ' ר"ג רואה אני את דברי אדמון דלא בעי הודאה ממין הטענה, והכי מוכח התם ההיא סוגיא, ואילו בשבועות משמע איפכא דמשמע התם דבעי הודאה ממין הטענה. והכי אמרינן התם התלמוד ערוך הוא בפי ר' יוחנן הא מני אדמון היא, כדמוכח התם ההיא סוגיא דכתובות מתחלפת עם ההיא דשבועות, הכא נמי גבי ידים מוכיחות דכותה היא. וכיון דמסתפקא לן מילתא הי מינייהו עיקר אמרי' בשל תורה הלך אחר המחמיר, והיכא דלא אמר לי מקודשת מספק, [ד]דילמא דנזיר עיקר.
אבל הרמ"ה ז"ל כתב הכא במאי עסקינן דאמר לה לי, כלומר דכי איירי שמואל בכולהו לאו באומר הרי את מקודשת הרי את מאורסת (התם) [סתם] ולא פי' למי קאי, אלא באומר הרי את מקודשת לי, אבל בסתמא דלא אמר לי לא הוו קדושין, דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים. וכן הלכתא, חדא דמסקנא דגמ' היא. ועוד דפלוגתא דאביי ורבא היא בפ"ק דנדרים, וקים לן כרבא דאמר לא הויין ידים. ודוקא גבי קדושין הוא דלא הויין ידים משום דכי אמר הרי את מקודשת ולא אמר לי לא ידעינן למי מקדשה אי לעצמו אי לאחר, אבל גבי גירושין אף על גב דלא אמר הרי את מגורשת ממני הוו גירושין, לפי שאין אדם מגרש את אשת חבירו, והכי איתא בפ"ק דנדרים. (מיהו) [מיהא] שמעי' דכי מוכח מילתא גבי קדושין דלדידיה קאמר דומיא דנזיר עובר לפניו חוששין, דידים מוכיחות לכ"ע הויין ידים, ומשכחת לה כגון המקדש אחת משתי נשים קדושין גמורים ואמר לחברתה תהא מקודשת ידים מוכיחות נינהו וחוששין לקדושיה, דכנזיר עובר לפניו דמי. ושמעינן מיהא דס"ל לשמואל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים, לאפוקי ממסקנא דריש פ"ק דנזיר דמסיק לה דטעמא דשמואל דאמר דהיכא דאין נזיר עובר לפניו לא הוי נזיר, נהי דנזיר לא הוי ספק נזיר מיהא הוי, ואפ"ה ספק הוי דאפי' למ"ד ידים שאין מוכיחות הויין ידים ה"מ דמיחש ליה מספיקא אבל ודאי לא הוי, ושמעינן מהכא דאפי' ספק נזיר לא הוי, עכ"ל.
ואע"ג דאמר שמואל בגיטין דצריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם ואילו מקום ודין לא קאמר, דשמעת מינה לכאורה דסבירא ליה כרבנן דס"ל ידים שאין מוכיחות הויין ידים. לא היא, דדילמא משום דפלוגתא היא לא בעי(א) למימר אלא מילתא פסיקתא דמודו בה כולהו תנאי, וכשת"ל לא הויין ידים צריך להניח אפילו מקום ודין די יהוי ליכי מינאי. אי נמי משום דדילמא סבירא ליה לשמואל דגט מוכח מילתא דבגט מגרש לה ושאין מגרש אשת חבירו כסברת רבא כדכתיב['], וכל שכן הסוגיא דגיטין דמסיק לה בפלוגתא דר' יהודה ורבנן גבי ודין במאי קא מגרש אי בהאי גיטא או בדיבורא בעלמא, דשאני הכא דרחמנא אמר וכתב לה ספר כריתות מכל מקום. אי נמי יש לומר שאני הכא דיהיב לה מוכח א"נ דאמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה אי נמי דהיה מדבר עמה על עסקי גיטה וקא יהיב לה גיטה, דמוכח מילתא דבהאי גיטא קא מגרש לה, אבל בעלמא דלא מוכח מילתא ידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים. וכן נראה מדברי הרי"ף והרב בעל ה"ג והרמב"ם ז"ל שכולם כתבו בפסיקתא האומר לאשה הרי את מקודשת כתירוצי דאביי, ובגט לא (כתיב) [כתבו] אלא לשון שמואל ממש הרי את מגורשת הרי את מותרת לכל אדם הרי זה גט, ולא כתבו בו הרי את מגורשת ממני.
אבל מצאתי תשובת שאלה לרבי' הרשב"א וז"ל השאלה והתשובה, שאלה ראובן נתן ללאה כסף ואמר הריני נותן לך זה לקדושין ולא היו מדברים על עסקי קדושי' והוא לא אמר תהא לי מקודשת, כיון דבעינן ידים מוכיחות מי נימא דאינה מקודשת, או נאמר שהיא מקודשת כיון שקבלה אותו לשם קדושין. תשובה אף על פי שקבלה אותם לשם קדושין לשמואל דאמר בעינן ידים מוכיחות אין זו מקודשת, ואפילו אמרו שניהם דלהתקדש לו נתכוונה אינה מקודשת, דמ"מ בשעת נתינה לא היו ידים מוכיחות. ועוד המקדש שלא בעדים אפילו שניהם מודים אינה מקודשת, וכל שאין כאן ידים מוכיחות מאן דס"ל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים הרי זה כאילו אין כאן עדים שנתקדשה אלא מפיהם שהן אומרים שלכך נתכונה. מיהו יש לחוש להחמיר שמא בקדושין בכענין זה לא בעינן ידים מוכיחות וצריכה גט. ואם קבלה [קדושין] מאחר צריכה גט משניהם (אם משום) [ואם ירצו] מגרש ראשון ונושא שני, אבל לא יגרש שני וישא ראשון וכענין שאמ' בגיטין פ' המגרש, ע"כ. כך מצאתי בשאלות הרשב"א וכן פסק מורי הרב בחידושיו בגיטין.
<h2>דף ו.</h2>
הרי את זקוקה לי. פירוש מלשון ואם אסורים בזיקים, כלומר והנה היא אסורה בשלשלאות ובכבלי ברזל האיסור החזק לחייב כל הקרב אליה, וגם שאין זיקת אחר תופש בה.
ת"ש דתניא האומר לקוחתי מקודשת. וא"כ תפשוט מיהא חדא. הרי"ף ז"ל לא הביאה, אבל הרמב"ם כתב בכל אלו הלשונות חוץ מלקוחתי אם היו עסוקין באותו ענין הוי ספק מקודשת, אבל אם אינן עסוקין אין חוששין למלות אלו כלל.
ועוד לקרא. פי' וכי המקרא צריך סיוע ממנהג יהודה. אלא ה"ק האומר חרופתי ביהודה מקודשת שכן ביהודה וכו'. אבל מקרא ליכא למילף דההוא יחוד בעלמא הוא, דהא מיירי בשפחה כנענית שאין קדושין תופסין בה, ומעיקרא הוה ס"ד כמ"ד בחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר דשייכי בה צד קדושין כדפרש"י ז"ל. ואיכא למידק וביהודה אמאי מקודשת והתניא בשבת פ' המצניע המוציא משוי על ראשו בשבת חייב חטאת שכן אנשי הוצל עושין כן, פי' וכיון דכן דרך הוצאה בכך היא, ואקשינן וכי הוצל הוי רובא דעלמא, אלא הכי איתמר אחד מאנשי הוצל שהוציא משוי על ראשו בשבת פטור וא"ת אנשי הוצל עושין כן בטלה דעתן אצל כל אדם, והכא נמי ביהודה נימא נמי בטלה דעתן אצל כל אדם. ויש לתרץ שאני ארץ יהודה מהוצל, דארץ יהודה הרבה עיירות נכללות בה ואמטול הכי לא מצי למימר דתבטל דעתן, מה שאין כן באנשי הוצל שאינה אלא עיר אחת. א"נ י"ל דגבי שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, וכיון דבטלה דעתם אצל כל אדם לא מקרייא מלאכה, אבל הכא בקדושין בלישנא דידעה קאמר ומשום קדושין קאמר לה האי דביהודה אמרי בהאי לישנא. וא"ת כיון דארץ יהודה נכללות בה כמה עיירות ליגמריה מיניה לעלמא, דהא תנן במס' כלאים המקיים קוצים בכרם ר' אליעזר אומר קידש וחכמים אומרים לא קדש אלא בדבר שכמוהו מקיימין, פי' דס"ל דעץ הוא, ור' אליעזר ס"ל דקידש שכן בערביא מקיימין קוצין בשדות לגמליהם והם כלאים בכרם, ורבנן פליגי עליה דר' אליעזר ואמרי לא קדש דאין עושין כן בערביא, הא אם היו עושין גמרינן מינייהו (ו)כיון שהוא מחוז גדול, הכא נמי ליגמר מיהודה לכ"ע כיון שהוא מחוז גדול. וי"ל דמצינו למימר דרבנן פליגי עליה דר' אליעזר ואמרי אפי' עבדי הכי בערביא לא גמרי' מינייהו לכ"ע, וקי"ל כותיהו דהוו להו רבים. א"נ י"ל דלא דמי ערביא ליהודה, דיהודה נפיש מהוצל וזוטר מערביא דלא גמרינן מינה לכ"ע. עוד י"ל דהיינו טעמא דלא גמרינן מיהודה לכ"ע משום דקדושין בהבנה תליא מילתא, ובשאר מקומות אין מבינין העדים והאשה לשון דחרופתי שיהא משמעו לשון קדושין. והריא"ף לא הביא האי מילתא דחרופתי ביהודה שהיא מקודשת אבל לא בשאר מקומות. אבל הרמב"ם פסק דבכ"ע אמרי' נמי דלשון חרופתי מקודשת. ותימא הוא דהא מסקינן הכא דאינו מועיל אלא ביהודה. ואפשר דאיהו סמיך אקרא דכתיב והיא שפחה נחרפת לאיש, וס"ל כמ"ד בחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר דקדושין תופסין בה. וכן כתב בפי' [ב]פ"ד ואי זו היא שפחה חרופה האמורה בתורה מי שחציה שפחה וחציה בת חורין שקדשה עבד עברי.
אילימא בשאין מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה מי ידעה מאי קאמר לה. פירש רש"י דבגיטה לאו דוקא, דהכא מה לי יודעת מה לי אינה יודעת כיון דהוי לישנא דגט שהרי בעל כרחה מתגרשת. וכן כתב הרב אב ב"ד ז"ל דכי פריך מי ידעה מאי קאמר לה לא פריך אלא בקדושין דבעי' דעת האשה ולא בע"כ, אבל בגירושין אעפ"י שלא פירש מידי ולא ידעה מאי קאמר (לא) [לה] מהני, דלא בעי (גיטא) [דעתה], כדאמרי' בהזורק א"ל כנסי שטר חוב זה אינו גט עד שיאמר לה הרי זה גיטך, טעמא דאמר לה כנסי שטר חוב זה דבטולי בטליה הוא דבעי' הא גיטך הא לאו הכי לא, דהכי איצטריך למימר משום האי ד[ה]נזיקין דאמרי' מעדותו של בן גודגדא למדנו אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה הרי זו מגורשת דלא בעי' דעתה, התם משום דלא בטליה כיון דאמר לעדים מעיקרא, אבל הכא ביטול['] בטליה כיון דלא אמר לעדים תחילה, טעמא דבטליה הא (מסתמא) [בסתמא] אין צריך לפרש, אלמא לא בעי' דעתה. ואע"ג דאמרי' בנתן לה והיא ישנה דלאו כלום הוא, התם לאו משום דבעי' דעתה, אלא משום שאינה בת שמירה אבל לא בעי' דעתה. וכן נמי גבי חרשת שהשיאה אביה דלא ידעי' דעתה ואפי' רמיזה לא בעי' לפום מאי דפריש הרב ז"ל משום דאפי' (אין) עסוקין באותו ענין לא צריך. אבל הראב"ד כתב דודאי בגירושין נמי בעי' דעת דידה, ונהי דבע"כ מתגרשת אבל מ"מ צריך שיודיע אותה שגט הוא נותן לה, והכא הכי פריך הכא מי ידעה מאי קאמר לה גבי גירושין היכא דאין עסוקין באותו ענין. ומשני דבעסוקין באותו ענין מהני, דכי אמרי' בכנסי שטר חוב צריך שיאמר לה הרי זה גיטך בפי', ואעפ"י שעסוקים לא מהני עד שיאמר בפי', התם משום דביטוליה בטליה כדפרש"י, אבל בעלמא בעי' עסוקין באותו ענין בגירושין, וכי אמר לעדים מעיקרא ראו גט זה שאני נותן אעפ"י שאמר לה כנסי שטר חוב הוה ליה כעסוקין בענין ומהני. א"נ מיירי שעסוקין באותו ענין עצמו ממש ובחרשת בעינן שירמוז לה כדי שתבין שיהו גירושין, והשתא אתי שפיר. וכן כתב הרמב"ם בה' גירושין פ"א. אבל הרז"ה ז"ל בעל המאור כתב דהכא איברא דגבי גירושין פריך מי ידעה מאי קאמר לה, אבל מ"מ חילוק יש בין גירושין לקדושין, דבקידושין בעינן שיבינו העדים והאשה ושתתרצה האשה, נהי דלא בעי' שיפרש בפי' כר' יוסי, אבל מ"מ בעי' שיהיו עסוקין באותו ענין שיבינו הדבר העדים והאשה אעפ"י שלא פי' להם כלום, אבל בגירושין לא בעי' אלא או שיבינו העדים לבדם או שתבין האשה לבדה, והילכך שפיר פריך אי בשאין מדבר וכו' ולא יבינו לא העדים ולא האשה מי ידעה מאי קאמר לה. ובהכי מתרצה נמי ההיא דכנסי שטר חוב זה דלא אמר כלום כיון דלא הבינו העדים והאשה, אבל כי אמר מתחלה לעדים ראו גט זה שהבינו הם אעפ"י שלא הבינה האשה מגורשת.
ר' יהודה אומר צריך לפרש. פי' הראב"ד אחר שנתנו לה צריך שיאמר לה הא גיטך, ואף למ"ד גבי כנסי שטר חוב זה או שנתן בידה והיא ישנה שצריך שיטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הרי זה גיטך, התם הוא דבטולי בטליה כי אמר שטר חוב הוא, א"נ דלאו בת גירושין היא, אבל הכא סגי לה בהכי, ע"כ.
והכי קא מבעיא ליה הני לישני לקידושין משתמעי. פי' הראב"ד דין הוא שנשמע הני לישני בלשון קדושין, והילכך אם אמרו העדים והאיש והאשה לקדושין נתכוונו הוו קדושין, אבל אם אינו דין שנשמע אותם אלא למלאכה [א]פי' אמרי אי[נ]הו נמי לקדושין נתכוונו לאו כלום הוא, לפי שצריך היה לפרש, וכיון שלא פי' נמצאו הדברים תלויים בלב האשה והאיש ולא בשמיעת אזניהם ולא בראיית עיניהם, הילכך כי האי גוונא לאו סהדותא הוא. מיהו מסתברא דכי מסתפקא לן בהני לישני אי בקדושין משתמעי אי למלאכה אפי' במדבר עמה על עסקי וכו', ה"מ שלא היה מזכיר לה לישנא דקדושין אלא עניני הזווג והתנאים, אבל אי פריש לה קודם קדושין ואמר להו לסהדי ולאתתא הריני מקדש אותך ואומר לה בזה הלשון מהני לישני ויהיב לה מיד הוו קדושין, שהרי קדושין בכל לשון נאמרי', וודאי לא גרע מהיה מדבר עמה על עסקי קדושיה ונתן לה ושתקה דאמרינן על דעת הראשונה נתן.
לענין פסק הלכה לענין שמעתי' דלעיל כתב הרמ"ה אבולעפיא מאן דמקדש אשה צריך למימר לה בלישנא דידעה בה איהי דלשון קדושין הוא, ואי לא לא הוו קדושין, ודוקא כשלא היה מדבר עמה על עסקי קדושין, אבל היה מדבר עמה על עסקי קדושין ובעוד שהיו עסוקין באותו ענין נתן לה קדושין, אם אמר בלישנא דבריר לן לדידן דלשון קדושין הוא אע"ג דלא בריר (לן) [לה] לדידה נמי הוו קדושין, דהא אפי' לא אמר לה מידי הוו קדושין. והאי מנהגא דמקומות שלנו שמביאות הכלה לבית בעלה אדעתא דאיקדושי ומקדש לה בכינופיא כמדבר עמה על עסקי קדושין דמי, דכי אתיא לבית בעלה אדעתא דהכי אתיא, והשתא נמי כדקיימא בכינופיא ומקבלה כספא דבעל אדעתא דקדושין קא קבלה, ואע"ג דלא ידעה בה בלישנא הוי קדושין. ואי אמר לה בלישנא דלא בריר לן אי הוו קדושין או לא, ספק קדושין הוו והיינו בעיין. ואי אמר לה לישנא דבריר לן דלא מהני גבי קדושין אע"ג דהיה מדבר עמה וכו' לא הוו קדושין, דהא אוקימנא לבעיין כשהיה מדבר עמה ואפ"ה לא מבעיא לן אלא בהני לישני דמסתפקא לן אי לשון קידושין [הוו] אי לאו, ובשאר לישני דפשיטא לן דלא מהני גבי קדושין אפי' במדבר עמה על עסקי קדושיה נמי פשיטא לן דלא הוו קדושין ע"כ.
אמר רב יהודה אמר שמואל והוא שעסוקין באותו ענין. פרש"י דוקא בענין קדושי'. ולקמן פי' מענין לענין מענין זווגם מקרי אותו ענין, וכשמדברים מזווגים אחרים על שאר בני אדם מקרי מענין לענין ובאותו ענין.
אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי. ולענין פסק הלכה הריא"ף והרמב"ם ור"י הזקן פסקו דוקא שעסוקין באותו ענין, ואע"ג דאמר ר' אלעזר בר' שמעון אפי' שאין עסוקין באותו ענין, דנראה דלא בעי' [אלא] מענין לענין ובאותו ענין, לית הלכתא כותיה. אלא נראה דכולהו אמרי כותיה [דרבי] רב יהודה אמר שמואל ורב הושעיא, ועוד דהלכה כר' מחבירו דצריך לפרש. ירושלמי מהו צריך לפרש זו גיטך וזו קדושיך. וכן כתב בעל העיטור ומסתברא דאפי' אין עסוקין באותו ענין ואמר לה הרי את מקודשת במנה זו דלישנא דקדושין מעליי וקבלתן מקודשת, ולא מציא למימר בפקדון קבלתינהו, וקדושין מעליי נינהו. אבל היכא דאמר לה בלישנא דמיבעיא לן היכא דאין עסוקין באותו ענין ואישתיק מבעי' לן ולא אפשיטא וצריכה גט. כתב רבי' שמואל דהיינו טעמא דאצטריך למפסק כר' יוסי ואע"ג דקי"ל ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי, משום דאמרינן במס' עירובין פ' מי שהוציאוהו [מ"ז ע"א] גבי הנך כללי דאמרינן התם ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי [וכו', דילמא רב לית ליה להני כללי], משום הכי אצטריך למפסק הלכה כר' יוסי.
כל מי שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין וכו'. פירש הראב"ד לא יהא לו עסק להורות בהן אפי' במילתא דפסיקא ליה, שמא יבא להורות בהן בענין אחר ויטעה.
אפי' לא שמיע ליה. פי' כלומר כיון דידע להלכתא פסיקתא דאית בהו וידע כולהו פלוגתא, כי לא ידע כמאן אפסיקא לא יורה אפילו במה שברור לו. א"ל אין.
וכן בגירושין הרי את משולחת הרי את מותרת לכל אדם הרי את מגורשת. דוקא בכתב שכתב לה בגיטה כך, אבל באמירה בעלמא לא מהני. הריא"ף ז"ל לא הביא כל הני עובדי דבסמוך כלל עד ההיא דהנאת מלוה.
<h2>דף ו:</h2>
אמר לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם לא אמר כלום. פירוש דלאו לשון חירות הוא, הואיל והתרתה לכל אדם אינו תלוי בגט בלבד דהא בעינן טבילה אחר גט. אבל רש"י פי' דהוא אינו יכול להתירה לכל אדם דאי בת חורין משוי לה הרי אוסרה בעבדים.
הרי את לעצמך מהו מי אמרי' למלאכה קאמר או דילמא לגמרי קאמר. וה"ה דמבעיא ליה בשפחתו היכא דאמר לה הרי את לעצמך מאי, אי אמרינן למלאכה לחודה קאמר או לגמרי [קאמר] לה. מיהו רבותא קמ"ל דאפילו לאשתו דלא שייכא [בה] מלאכה אפי' הכי מספקא לן אי למלאכה קאמר לה, וכ"ש בשפחה דשייך בה מלאכה דמבעיא ליה אי למלאכה קאמר או לגמרי.
אין לי עסק בך מהו. כתב הרא"ש ז"ל דוקא נקט גבי עבד אבל גבי אשה לא מהני לה ולא מידי, והיינו טעמא, דבאשה אין (לו) [לי] עסק בה משמע אין לי עסק בה אבל יש לי בה עזר, ולשון התר לא משמע עד דאמר לה הרי את לעצמך, אבל גבי עבד דיש לו עסק למוכרו כחמורו מבעיא ליה אי לגמרי קאמר, כלומר אין לי עסק בך אלא הרי את לעצמך, או דילמא למלאכה קאמר ליה, דכיון דלא אמר ליה בפי' הרי את לעצמך ה"ק ליה אין לי עסק בך למלאכה ואי את לעצמך לגמרי.
וצריך גט שחרור מרבו ראשון. פי' ואע"ג דכסף גומר ולא צריך גט שחרור, ה"מ היכא דפודה עצמו מרשות ישראל שיש לו בו קנין הגוף, והילכ' כי (מודה) [פודה] עצמו בכסף לגמרי פריק ליה, אבל כי נמכר לגוי אין לו בו אלא מעשה ידיו אבל לא קנין הגוף, והילכך אכתי קאי ברשות ישראל קנין הגוף שהיה לו בו, ומשום הכי צריך גט שחרור. וקשיא לן דהכא משמע דאין לי עסק בך הוי לשון שחרור, וגבי שדה אמרינן האומר דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות ממנה לא אמר כלום. וי"ל דלא דמו אהדדי, דשדה מחוסר זכיה ומשום הכי בסלוק עצמו לא מהני ולא מידי, כיון דהוי לשון מסופק ואידך מוחזק בו מספק, אוקי ממונא בחזקת מאריה ולא מפקי' ליה מיניה, [אבל עבד] דבודאי קני ליה להיות כישראל לכל דבריו לפיכך בסלוק עצמו לחודיה סגי. א"נ י"ל דהתם משום הכי לא מהני כיון דאמר דין ודברים אין לי על שדה זו דמשמע מדין ודברים הוא דסליק נפשיה, אבל היכא דאמר אין לי עסק בך סתם הוי לישנא מעליא. א"נ י"ל התם שאני דאיכא שותף אחר בהדיה דקא מערער עליה וקאמר ליה מדין ודברים ומכל עסק וערעור סליק נפשאי, אבל הכא מאן מערער עליה דלימא הכי, אלא ש"מ דודאי לפוטרו מעבדות הוא דקאמר הכי.
אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת בהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית. פי' אם קדשה במלוה שיש לו עליה ואמר לה הרי את מקודשת לי במלוה שיש לי עליך אינה מקודשת, דמלוה להוצאה נתנה ולאו מידי יהיב לה. ופרש"י אפי' הן בעין, כיון דמלוה להוצאה נתנה כמי שהוציאתה דמי. אבל בהנאת מלוה מקודשת. ומפרש בגמרא דארווח לה זימניה. פרש"י ז"ל כגון שהגיע הזמן לפרוע לו המלוה שהיא חייבת לו ואמר (לו) [לה] הרי את מקודשת לי בשכר שהיית נותנת לאדם שיפייסני שאאריך לך הזמן, דההיא הנאה איתא בעולם, דודאי איהי יהבה פרוטה או טפי לאיניש דעלמא לפייסו בהרוחת זמן. אבל נר' הערמת רבית, שהאשה מתקדשת בשכר המתנת המעות. ולאו רבית קצוצה הוא, דלא קץ ולא מידי שקל. וה"ה נמי בהנאת מחילת המלוה עצמה אם קדשה בה מקודשת, כגון דאמר לה התקדשי לי במנה שתתני לאדם א' לפייסני למחול לך הלואה זו, דהשתא ודאי טובא יהיב לה שמוחל לה כל המלוה ומיהו בכה"ג מצי משכחת לה ומקודשת כדפריש' בהנאת מחילת המלוה, אלא רבותא קמ"ל דאפי' בהנאת מלוה דאיהו לא חסר ולא מידי שהרי תפרענו אחר זמן שהרויח לה, אפ"ה מק(ו)דש' נפשה, וכ"ש במחילת המלוה גופה דקא חסר ממונא [ו]לית בה הערמת רבית כדפרש"י. וכן פרשה הריא"ף כגון דמטא זימניה לאיפרועי ואמר לה מיקדשה לי בההיא הנאה דארווחנא לך זימנא. ואי קשיא לך מאי אלימא הנאת מלוה ממלוה גופה. לא קשיא, דהנאת מלוה איכא ומלוה גופה ליתא.
והרב הנשיא ר' מאיר הלוי ז"ל אבולעפיא כתב דהיינו טעמא דאלימא לן הנאת מלוה טפי מגופיה דמלוה, משום דבהנאת מלוה שכיח לה לאשה טפי ממלוה גופיה, דאילו מלוה גופה כיון דמחסרא גוביינא ויכלה לאטרוחי לבעל [ל]עייליה לבי דינא, כי מחיל לה ניהליה נמי לאו כמאן דיהיב ממונא דשכיח לה הוא לקדושי ביה. (ואיהו) [ואילו] הנאת מלוה כיון דאיהי גופא ניחא לה למיתב פרוטה למאן דמפייס ליה לבעל לארווחי לה זימנא, כי מקדש לה בההוא ממונא דשכיח לה הוא, ואמטול הכי מקודשת, וכ"ש היכא דקדשה בהנאת מחילת המלוה גופה (ה)[ד]מקודשת. והא דמוקי לה בארווח לה זימנא רבותא קמ"ל, דכל היכא דמקדש בהנאת מלוה אפי' בהנאת דארווח לה זימנא מקודשת וכ"ש מחילת מלוה. א"נ ארווחי זימנא אצטריך לה לאשמועינן איסור מדרבנן משום הערמת רבית, דאילו הנאת מחילה לא שייך בה רבית כלל. וא"ת וכי מקדש בהנאת מחילת מלוה, א"נ בהנאה דמרווח לה זימנא, אמאי מקודשת, מי עדיפא האי הנאה מהיכא דאמר לה הרי את מקודשת לי בשכר שאעשה עמך דקיי"ל דאינה מקודשת כדאיתא בפי' לקמן. י"ל דשאני התם שהוא מקדש בשכר גופיה דאיחייבה ליה, כיון דסבירא לן ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ואיהי לא גמרה ליה נפשה לאיקדושי ליה עד דשלמה עבידתא, לכי שלמה לבסוף הויא לה כמלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת, אבל בהנאת מחילה וכו' אי נמי ארווחי זמנא, דכי מקדש לה לאו (במיעוט) [במעות] דאיחייבה ליה מקמי קדושי' קא מקדש לה אלא בהנאה דמטאה לה בשעת קדושי' קא מקדש מקודשת.
והרמב"ם פירש דבהנאת מלוה כיצד, כגון שהלוה לה עכשיו מאתים זוז ואמר לה הרי את מקודשת בהנאת ממון שארויח לך במלוה זו שתהיה בידך כך וכך יום ואיני תובעה ממך עד יום פלוני, הרי זו מקודשת שהרי יש לה הנאה מעתה להשתמש במלוה זו עד סוף הזמן שקבע. מיהו לישנא דהערמת רבית לא אתי שפיר, ולכאורה משמע דרבית קצוצה היא שהאשה נקנית לו בשכר האריכות ומלוה (לו) [לה] המעות על דעת כן, וגם לשון ארוח ל(י)ה זימנא לא אתי שפיר לפירושו. ור"ח ז"ל פירש כפירוש הרמב"ם שמסר לה המעות ואמר לה התקדשי לי בהנאת מלוה מה שתרויחי במעות הללו עד אותו זמן. וכן פירשו בתוספות.
והראב"ד פירש לא צריכא דארווח לה זמנא, כגון שהגיע זמנה לפרוע והביאה לו המעות בידה, דהכא ליכא למימר מלוה להוצאה נתנה שהרי אין רשות בידה להוציאם מעתה, שעל כרחה יכול ליטלם ממנה. ורבית נמי לא הוי כיון דלא פסק ל(י)ה רבית לאו דמי רבית קא שקיל, וקנין האשה נמי לאו (רבות') [רבית'] היא דהא [לא] קני גופה. פירש עוד האי הנאת מלוה וכו' האי רבית מעליא הוא, אע"ג דקדושי אשה לא חשבינן להו מתנה שהרי אין גופה קנוי לו, מ"מ כיון דבדמי רבית קא שקיל היינו רבית מעליא, שאפי' [אם] פחות משוה פרוטה (יכול) [יטול] בדמי דינר של רבית [רבית] מעליא הוא, דהא אחשביה במקום דינר. ולפי אלו הפירושים שאמר מסתברא דלדבריהם היכא דאמר בפי' (בהדיא) [בההיא] הנאה שאני מוחל לך או (שאם) [שאני] מרויח לך תהא מקודשת, ודאי מקודשת, שהרי מצינו דכותה הנאה פחותה מזו שהאשה מקודשת בה, כההיא דלקמן באדם חשוב שהיא מקודשת. ולפי דברי הרמב"ם ור"ח והראב"ד שפי' דצריך שיתן המעות בידה ולומר לה בשעת נתינת המעות הרי את מקודשת באותה הנאה שתבא לידך מאלו המעות, ואעפ"י שאין אותה הנאה בעולם (ו)כיון דבשעת נתינת המעות קאמר לה ומאותן מעות יצא הריוח הוה ליה אותה הנאה בעין כמו דקל לפירותיו. ואולי סוגית ההלכה הכריחם לפרש כן הנאת מלוה כמו מקדש במלוה גופה כך הנאת מלוה מקדש באותה הנאה עצמה.
והרב הלוי ן' מיגאש פירש [דוקא] דארווח לה זמנא במלוה דמעיקרא, דאבק רבית הוא ומותר, חדא דהא אין יוצא בדיינים וקנין אית ליה בגווה, ועוד כי גזרינן באבק רבית בממון ממש אבל בדיבור ומאי דדמי ליה לא גזרו ביה רבנן, אבל במלוה דהשתא כיון ד(ב)מתנה בעיקר ההלואה רבית קצוצה היא. וצ"ע. ולפי סברתם ז"ל משמע אפי' היכא דאתיא לפרוע לו המעות שחייבת לו ואמר' ליה הילך, ואמר לה אי מרווחנא לך זמנא מקודשת לי ואמרה ליה אין, ואפ"ה אינה מקודשת, ואצטרי' דסד"א כיון דאמ' ליה הילך כמאן דנקיט להו מלוה דמי, וכי הדר קדשה בהנאה דמרווח לה זמנא בגווייהו כמלוה חדשה דמיא וכמו שקדשה בשעת מתן מעות דמי, קמ"ל לפי פירו' ז"ל דאינה מקודשת, כיון שאילו קידשה בהנך זוזי עצמן דאמ' ליה הילך כל זמן שלא הגיעו לידו דאינה מקודשת לדברי הכל, הכא נמי אם קדשה בההוא הנאה דארווח לה זמנא בגוייהו אינה מקודשת אעפ"י שעדיין המעות בידה. [וא"ת] והא קי"ל דהלכת' כרב ששת דאמר הילך פטור, דגרסינן פ"ק דמציעא א"ר חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמישים והילך חייב מ"ט הילך נמי כמודה במקצת הטענה, ורב ששת אמר פטור מ"ט כיון דא"ל הילך הני חמשין דקא מודה ליה בגויהו כמאן דנקיט להו מלוה דמי. אלמא משמע מהכא דכיון דא"ל הילך כמאן דנקיט להו מלוה דמי, ה"נ האי איתתא אמאי אינה מקודשת כיון שבידה המעות לפרוע ואמ' ליה הילך. וי"ל דשאני התם גבי לוה דכיון דאמר ליה הילך ודאי כמאן דנקיט להו מלוה דמי לגבי הודאה במקצת, דבדעת' (דמילתא) [דלוה ומלוה] תליא מילתא, וכיון שרוצה ליתנם לו מיד ולא מחסרי גוביינא מחמתיה דלוה לגבי שבועה היא, אבל הכא גבי קדושין ממונא דמקדש בעי[נ]ן, ואע"ג דאמרה ליה הילך מנה נמי כיון דאתניסו בידה דאיתתא ואי אתניסו בידה דאיתתא איתניסו, ושעבודא בעלמא הוא דאית ליה לבעל עלייהו, וכמלוה דעלמא דמיא דאינה מקודשת, וכיון דאקדשה במחיל' דהנך זוזי דהילך לא הוי קדושין כ"ש דארווח לה זימנא בגוייהו דלא הוו קדושין.
כללא דנקטינן מהאי שמעתתא לפי שרבו בה הסברות והפירושים, אם קדש במלוה גופא אפילו במלוה דשכיח בעין ברשות האשה ואפילו במלוה שהגיע זמנה לגבות, לא שנא שקידשה במעות שהיתה חייבת לו ואפילו א"ל הילך אינה מקודשת. אבל אם קדש בהנאת מלוה בשעת קדושין, כגון שהלוה לה מעות והרויח לה זמנה בפירוש בשעת הלואה על דעת שתתקדש (לי) [לו], ואמ' לה בההיא הנאה שאני מרויח לך הזמן שתרויח במעות אלו תהא מקודשת לי ואמרה אין, ודאי מקודשת לדברי הכל. ואפילו למאן דמפרש להאי הנאת מלוה אפילו במלוה דמעיקרא כגון דארווח לה זימנא, כל שכן בהנאת מלוה בשעת קדושין דמקודשת, מיהו אסור לעשות כן מפני הערמת רבית. [ו]היכא דקדש בהנאת מלוה דמעיקרא כגון שהרויח לה זמן במלוה שהגיע זמנה לגבות, ואמר לה בההיא הנאה דמרווחנא לך זמנא עד זמן פלוני, א"נ שקדש בהנאת מחילת מלוה, לא שנא א"ל הילך ולא שנא לא א"ל הילך, היינו פלוגתא דרבוותא, ולמיחוש לדבריהם נקטינן בה לחומרא ומקודשת קדושי ספק, ולא משתריא לעלמא בלא גיטה, והוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו, ואי פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר צריכה גט משניהם ונאסרה בקרובי שניהם ושניהם אסורים בקרובותיה, ואם רצו א' נותן גט וא' כונס. ולדברי הכל בהנאת מלוה אסור לקדש בה לכתחילה וכדפרשינן.
אמר רבא הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי לא קנה. פירוש (לפי) שאם היה רוצה להערים ולכתוב המתנה שהוא נותן לו הקרקע ורוצה לכתוב השטר בלשון מכר כדי שיקבל עליו אחריות לא קנה. ואי קשיא לך ואמאי לא קנה והא קי"ל כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי, וכיון שקנאו כי החזירו לו מאי הוי. תירץ הרב בעל העיטור ז"ל שהוא אינו קונה אותו שדה אלא במנה זה והוא מתנה עמו שיחזירנה לו נמצא דאזלה ליה הקניה ודמי לתנאי ומעשה בדבר אחד. ובמסקנא [ד]אסיקנא דקנה לא דמי לתנאי ומעשה בדבר אחד, דהכא המעשה בקרקע והתנאי במעות.
מפני שנראה ככהן המסייע לבעל הבית להוליך החולין בביתו מן הגורן, ולפיכך נותן לו תרומותיו, ולכהן המסייע בבית הגרנות אין נותנין לו תרומותיו דכתיב חלף עבודתם ולא חלף שכרם, דאי יהבו ליה בשכרם איכא משום שחתם ברית הלוי, שאין נותנים לו כלום בשכרו.
אלא אמר רבא בכולהו קני לבר מאשה לפי שאין אשה נקנת בחליפין. פירוש משום דדמי לחליפין דמהדר ליה סודרא למאריה קמא דמקניא ביה, הכי נמי הך איתתא אין בידיה כלום שהרי החזירה המעות לבעל ודמי לחליפין. ולאו למימ' דלהוו חליפין ממש, אלא בתורת דמים ולא בתורת חליפין, דאי לא תימא הכי במכר היכי קנה בחליפין דמטבע, שהרי אין מטבע נעשה חליפין משום דדעת קונה ומקנה אצורתה וצורתה עבידא דבטלה. והא דאמרינן גבי אתרוג במתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ויצא ידי חובתו ובמכר ובתרומה ובפדיון הבן אמרינן דבכולהו קנה, איכא למידק והא אמרינן בנדרים שכל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שאינה מתנה שאם הקדישה תהא מקודשת לא שמה מתנה, ובהני (דהכי) [דהכא] (ו)במתנה (נאמר) [ע"מ] להחזיר הא אין יכול (להחזירה) [להקדישה]. ויש מתרצי' דבהני נמי איכא דבר שיכול להקדישו, באתרוג שיכול להשכירו לצאת בו לאחרים וזה המקבל יכול להקדיש אותו שכר, ובכל הני איכא דבר שיכול להקדיש, דע"מ להחזיר דידהו (ו)לאו תכף לנתינה חזרה הוא אלא יעמדו ביד המקבל חדש או שנים, וכיון דיכולין להרויח באותה מתנה בנתים אותם שהם מקבלים המתנה, שיכול להקדישה קרינא ביה.
תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת. פי' והוא דהדר (ליה) ואמ' לה ההוא נותן מנה הרי את מקודשת לי באותו מנה דקא יהיבנא לפלוני בשליחותיך, דהוי כאלו מטי הנאה לידה כיון דאיהי אמרה ליה שיתנם לו הוי כאילו היא קבלתם. וכן נמי מפרשינן בכל הנהו דבעינן שהמקדש יחזור ויסדר הדברים כדרכן ויחזור הדבר לאשה בעת נתינת המעות.
<h2>דף ז.</h2>
תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב. וא"ת ולימא מדין שטר, דאע"ג דלא מטי הנאה לידה מקנייא נפשה שהרי היא נקנת אפי' בשטר שאינו שוה פרוטה ואפי' הכי מקניא נפשה, ה"נ אע"ג דלא מטי הנאה לידה מקניא נפשה. וי"ל דשאני התם דלא נחתא אדעת' דממונא ולא מכוונא דלימטי הנאה ליד(י)ה, מה שאין כן הכא דנחתא אדעתא דממונא וכל הני הנאות ממונא קרי להו. ושמעינן מיהא דבכי האי גוונא נמי מקרי ערב, כיצד היכא דא"ל ראובן לשמעון תן מנה ללוי ואפרענו אני לך, אעפ"י שאינו יכול לתובעו עוד ללוי שהרי נתנו לו במתנה גמורה כדאמרינן הכא באשה וקא מדמי ליה לערב, מ"מ כיון דבשליחותו של ראובן נתנם שמעון ללוי הרי הוא כאילו קבלם ראובן משמעון ויכול לשעבד עצמו אליהם, וכיון שכן (ש)אם הלוה שמעון ללוי מנה והיה דוחק אותו לפורעו ואמר לו ראובן מחול לו אותו מנה ואני אפרענו לך הוי ערב, ואע"ג דלוי שהוא לוה פטור מכלום כדפרישנ'. וא"ת והאי ערב שלא בשעת מתן מעות הוא, וערב שלא בשעת מתן מעות לא משתעבד. לא היא, די"ל דכיון דהשתא הוא דחסר שמעון ממונא על פי ראובן, בשעת מתן מעות מקרי, דהיכא אמרינן דערב שלא בשעת מתן מעות לא משתעבד ה"מ בהרווחת זמן לחודיה, דמצי למימר ליה מצוה עבדת ולאו מידי חסרת, אבל הכא ודאי חסר, וכן דנו דין [זה] חכמי נרבונה ז"ל.
הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת. ואעפ"י שאותו פלוני לא חסר מידי. והוא שיאמר לה אח"כ המקדש הרי את מקודשת לי באותו מנה שנתן לך פלוני בשבילי, כך נראה בפרק האיש מקדש גבי נתרצה הבן כדאמרינן התם הנהו בי תרי דהוו קא שתו חמרא תותי ציפי בבבל שקל חד מיניהו כסא דחמרא ויהב ליה לחבריה א"ל מקדשי ברתיך לברי, פי' והבן [ה]זה שם, אמר רבינא אפילו למ"ד חוששין שמא נתרצה האב [שמא] נתרצה הבן לא אמרינן. פירוש דאפילו למ"ד קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט דחיישינן שמא נתרצה, בבן לא אמרינן ולא הוו קדושין. וכיון שכן הרי היא מקודשת משעת נתינת המעות ואעפ"י שהוא לא צוהו בשעת נתינת המעות מקודשת דזכין לו לאדם שלא בפניו כיון שהוא נתרצה בזה. וצ"ע אם היא מקודשת משעת נתינת המעות כיון שזכות הוא לו והוא רוצה עכשיו באותו זכות.
תן מנה לפלוני ואקדש אני לו מקודשת. ואע"ג דאיהי לא שקלא מידי, והוא שיאמר לה המקדש הרי את מקודשת לי באותו מנה שנתן לי פלוני בעבורך. וכ"ש אם אמרה ללוי תן מנה לראובן ואקדש אני לשמעון דמקודשת על הדרך שאמר', אלא רבותא אשמועינן דאפילו שקל להו הארוס גופיה ודמי לנתנה היא אפ"ה מקודשת, כיון שאותו פלוני נתנם לו בצואתה הרי הוא כאילו היא עצמה קבלה אותם. ואי קשיא לך לימ' מדין עבד כנעני בשטר שחרור דלא קא חסר ולא מידי דקא קני נפשיה, והך דקא (מהני) [מקני] לא קני מידי שהרי משחררו בשטר שחרור ולא יהיב מידי. וי"ל דלא דמי לעבד כנעני בשטר, דהתם כיון שאין דעתו בממון שהרי הוא מוציאו בלא כלום לא בעי מידי, אבל היכא שמתכוין לקנות בממון לא מוכיחין מהתם דמהני. הראב"ד ז"ל.
בעי רבא הילך מנה ואקדש אני לך מהו אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא מקודשת א"ל רבינא למר זוטרא א"כ הוו ליה נכסים שיש להם אחריות נקנים עם נכסים שאין להם אחריות. פירוש דאשה לא גרעה מעבד לגבי קניה וכי היכי דעבד יש לו אחריות דהא איתקש לקרקעות, [ה"נ אשה]. ואנן איפכא תנן.
בחזקה. דאי איקני לכלים וקרקעות וא"ל קני מטלטלין אגב ארעא וא"ל לך חזק וקני, כיון שהחזיק בקרקע קנה מטלטלי אגב ארעא. בשטר. דאי כתב ליה שטר (ו)[א]ארעא וכתב ליה קני אגב ההיא ארעא מטלטלי. [בכסף. דאי] (ו)יהיב לכסף וא"ל קני ארעא ומטלטלי קני.
הכא באדם חשוב עסקינן. דאית ל(י)ה הנאה לדידה כשמקבל ממנה. והר' אברהם אב ב"ד כתב דלאו דוקא אדם חשוב, אלא איניש דרחימא ליה ומתיקרא איהי בי', אע"ג דלכ"ע אינו חשוב, דלגבי איהי מיהא הוי כאילו אית לה ממונא מיניה כשמקבל ממנה, וצריך שיאמר לה הרי את מקודשת לי בההיא הנאה דיהבת למאן דמפייס ממני שאקבל ממך מתנה, כדאמרינן לעיל גבי הנאת מלוה דפרישנא לה לעיל בס"ד.
אתמר נמי משמיה דרבא וכן לענין ממונא. כלומר כל הני לישני דאמרינן לעיל דאשה מתקדשת בהן מדין ערב ומדין עבד כנעני, הם הכי נמי דקני בקרקעות כה"ג, דאי אמר תן מנה לפלוני ותקנה לך קרקעי קנה, אע"ג דלא מטא הנאה לידיה דבעל הקרקע כלל, מדין ערב. ואי אמר ליה הילך מנה בקרקעך והקנה קרקעך לפלוני, קנה אותו מדין עבד כנעני. ואי בעי למקני קרקע משלו לצורך אחר (ואי) [ו]א"ל בעל הקרקע דעתך ליתן קרקע לפלוני תן לו מנה ותהא קרקעי קנויה לו, קנה מדין שניהם ערב ועבד כנעני. יש לדקדק דלמה לא הביא הריא"ף מימרא זו דרבא. ואולי משום דמילתא פשיטא היא, דכיון דבקדושין נקרא ממון הכי נמי בעלמא, אע"ג דבגמ' עבדינן מינה וצריכא. והרמב"ם ז"ל כתב מימרא זו בה' מכירה. אבל רש"י פירש האי לענין ממונא אכולהו מילי דרבא וכלן הלכה הן בין לענין קדושין בין לענין ממונא וכו'.
וצריכא דאי אשמועינן גבי קדושין משום דאיתתא ניחא לה בכל דהו. פירוש ה"מ לגבי הנאה דאשה נקנת בהנאה (דעלמא) [בעלמא] אבל לגבי ממונא לא אמרינן בכל דהו, דבפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה.
התם איתתא לבי תרי לא חזיא. ואשה אמר רחמנא ולא חצי אשה. אבל באיש ולא חצי איש [לא אמרי'] דגברא חזי לתרתי, ואי[ש] למעוטי מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקדש דהתם ודאי הוו חצי איש. וכן כתב הרמב"ם בספר נשים פ"ד מי שחציו עבד וחציו בן חורין הרי זו ספק מקודשת והמקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקודשת [עד שתשתחרר וכיון שנשתחררה] גמרו קדושין כקדושי קטנה שגדלה ואינו צריך לקדשה קדושין אחרים בא אחר וקדשה אחר שנשתחררה הרי זו ספק קדושין לשניהם.
ה"ק לה אי בעינא למינסב אחריתי נסיבנא. פירוש ולאו למימר דכי קאמר התקדשי לחציי הוא דמצי למיסב אחריתי אבל היכא דאמר סתם הרי את מקודשת לי לא מצי למינסב אחריתי, דהא ודאי פשיטא הוא ואין צריך לפנים. אלא הא קמ"ל דאפילו בהאי לישנא דמשמע דנחית לשיורא לאו לישנא גריעא הוא לגבי קדושין דודאי מקודשת היא לו.
הא לא דמיא אלא להא דא"ר יוחנן בהמה של שני שותפין הקדיש חציה. פירוש והשתא ליכא למימר פשטה קדושה בכולה, דהא של שני שותפין היא ויש לו דעת אחרת.
וחזר ולקחה. פי' והשתא דהויא כולה שלו ליכא למימר פשטה קדושה בכולה, לפי שבשעה שהקדיש חציו הראשון לא היה כולה שלו, ואמטול הכי אצטריך ליה למימר והקדישה, וכשהקדיש חציו הראשון ע"כ לקדושת דמים הוא, דחציו אינו ראוי להקרבה, וכשלקחה וחזר והקדישה היה בדעתו להקדישה כולה קדושת הגוף. ולא איירי במי שדעתו להקדישה קדושת דמים, דבההיא לא אמרינן קדושה קדושת הגוף ותעשה תמורה, דלא דמי להקדיש תם זכר לדמיו דקדוש קדושת הגוף, דהתם כיון שראוי לקדשי מזבח חייל עליה קדושת מזבח, אבל האי אינו ראוי לקדשי מזבח לא בהקדש ראשון שהחצי האחר אינו שלו ולא בהקדש אחרון שכבר נדחה, וכדאיתא במס' ערכין פ"ק דאמרי' התם אבל מקדיש דבר שהנשמה תלויה בו דברי הכל פשטה קדושה בכולה, ודוקא בקדושת הגוף אבל בקדושת דמים לא, ומקשי' והא מר הוא דאמר הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף, לא קשיא הא דאקדיש כולה הא דאקדיש חד אבר.
והא דאמרינן קדושה פי' קדושת הגוף ואינה קרבה. וא"ת מאי טעמא אינה קרבה, אי משום דבהקדש ראשון חציו לא (חצי) [חזי] להקרבה. וי"ל דכיון דחציה הוא דבר שהנשמה תלויה [בו] ודאי יש לו כח להיות נגרר אחריה החצי האחר, מה שאין כן גבי רגל שאינו ראוי להיות נגרר אחריו כל הבהמה כיון שאין הנשמה תלויה בו, ולפיכך אין לו כח לדחות הבהמה אחריה. וכי אמרינן ברגלה של זו עולה דקדוש אותו אבר, [קדוש] קדושת הגוף כדאמרינן תמכר לצרכי הקדש ודמי(א)[ה] לחולין חוץ מדמי רגל שבה, ה"מ דאמר עולה בפי', אבל אם הקדישה סתם כי הכא דהקדיש חציה, קדושת דמים קרינן ליה.
ותמורתה כיוצא בה. דאינה קרבה. וא"ת אמאי אינה קרבה, ומ"ש מבהמה שיש לה קדושת הגוף ונפל בה מום והמירה על אחרת תמימה דקי"ל בעלמא שאותה תמורה קרבה, ולא אמרינן שתהא תמורתה כיוצא בה. וי"ל כיון שהיא יכולה לצאת לחולין ע"י (חולין) [פדיון] אע"ג דבלשון תמורה לא נפקא לחולין אין לה כח להדחות תמורתה.
<h2>דף ז:</h2>
ש"מ תלת ש"מ בעלי חיים נדחים. פירוש לפי שהייתי אומר אין נדחה אלא אותו שנשחט, כגון (ושפך) [נשפך] דם הזבח או נטמאו האמורין ועדיין דם בכוס בדין הוא שיהא נדחה שהרי לא יראה עוד, אבל בע"ח שיראו אח"כ הוה אמינא שלא ידחו קמ"ל, ופלוגתא היא ביומא, ור' יוחנן לטעמיה דאמר התם ב"ח נדחים.
וש"מ דיחוי מעיקרו הוי דיחוי. דהוה אמינא אותו [ש]כבר נדחה הוא דידחה לעולם שהרי נתבזה בעודו קרבן, אבל אותו שלא נראה מעולם כגון האי, לעולם לא ידחה, מידי דהוה אמחוסר זמן שדיחוי מעיקרו והוא חוזר ונראה השתא נמי נימא הכי קמ"ל.
וש"מ יש דיחוי בדמים. פי' הראב"ד דאפי' בדבר שלא קדש מעיקרו אלא לדמים הוי דיחוי דלא הדר ונראה לקרובי גופיה, ולא חשבינן להו שנתקדשו שקרבין. וא"ת האי למאי אצטרי', כיון דאמ' דיחוי מעיקרו הוי דיחוי ממילא חזינן דיש דיחוי בדמים, דהיכא אשכחן דהוי מעיקרו דקדוש גופיה מעיקר'. ברם משמע התם במס' תמורה דאמרי' התם וש"מ קדושת דמים מדחה דקתני ותמורתה כיוצא [בה] וש"מ יש דיחוי בדמים דקתני קדושה ואינה קרבה למאי קדושה לקדושת דמים. ותירץ הוא ז"ל דהאי קדושת דמים מדחה היינו יש דיחוי בדמים דהכא, כלומר יש דיחוי בדמיה שאף תמורתה דחויה מעיקרו דהכא דכל דיחוי מעיקרו היינו קדושת דמים ע"כ. וצריכי הני כולהו דאי אשמועינן ב"ח נדחים ולא אמרי' דיחוי מעיקרו, ה"א דוקא ב"ח שנראו מעיקרא הוא שנדחין כדפרשי' אבל דיחוי מעיקרו לא קמ"ל. ואי אמ' דיחוי מעיקרו הוי דיחוי הוה אמינא בדבר שאין ב"ח, אבל בב"ח לא, קמ"ל. ואי אמרת הני ה"א ה"מ היכא שהיה עליהם קדושת הגוף ונדחו מאותה קדושה ונתבזו, כגון מצורע שהפריש קרבנותיו בתוך ימי ספרו ואבדו תוך הזמן והפריש אחרים תחתיהם והקריבן ואח"כ נמצאו הראשונים, דהנך קדושי מעיקרא קדושת הגוף וכיון דאידחי להו לא חזרו ומתחזו לגופייהו אלא לדמיהן, אבל כי האי גוונא לא קדיש מעיקרא אלא לדמי, כגון נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים לאחר שקרב פסחו, שמעי' מיהא דלא קירב אלא לדמי דהלכתא כי ההיא מתני' דפסחים דקתני בהו ירעה עד שיסתאב. הראב"ד.
כיון דאמר לה חצי (ו)פרוטה פסקה. פירוש פסקה לפרוטה, וחצי פרוטה לאו כלום הוא ואין דעתו על החצי, או דילמא מונה והולך הוא ויש בדעתו לקדש את כולה בפרוטה והוא מונה שני חצאי אשה [בשני] חצאי פרוטה. והראב"ד פי' פסקא לאיתתא, והויא לה חצי אשה, ולאו משום חצי פרוטה אלא משום דפסקא לאשה שני חצאי פרוטה, והויא לה חצי אשה, [ד]בשעה שקדש החצי הראשון לא היה בדעתו על החצי השני. או דילמא מונה והולך הוא, דאדם יודע שאין קדושין בפחות משוה פרוטה. אלא היכא דא"ל חצייך בפרוטה [מהו], כיון דאמר לה פרוטה פסקה לאשה ובשעה שקדש חציה הראשון לא קדש חציה השנית והויא חצי אשה. או דילמא מונה והולך הוא, ודעתו היה על השני בשעה שקדש חציה הראשון. ואת"ל מונה והולך הוא, כיון שהיה בדעתו שיחולו הקדושין ביום אחד בהאי לא גלי דעתיה דלא היה בלבו על השני. אלא היכא דאמר לה חצייך היום וחצייך למחר הכא הא גלי דעתיה דלא מקדש החצי האחר בו ביום, ונמצא שאינו מקדש היום כי אם חציה ואינה מקודשת, ולמחר נמי כי הדר מקדש חציה הויא לה אותו החצי הראשון ולאו כלום הוא. או דילמא כל היכא דהדר מקדש לחצי השני לאו חצי אשה היא, דמאי קאמר לה הרי את מקודשת לי חצייך מעכשו וחצייך לא יגמר לי עד למחר. ופרש"י ז"ל ונפקא מינה שאינו אסור בקרובותיה עד למחר.
שני חצייך וכו'. את"ל כל הני חציי אשה הוא, שהרי כשהוא מקדש חציה הראשון אינו מזכיר על חצי האחר, אלא ב' חצייך בפרוטה [מהו], דאשה אמר רחמנא ולא שיזכיר בה חצאין, תיקו. בכל הני בעיי דרבא הוו בעיי ולא אפשיטו והוו להו קדושי ספק. אבל הראב"ד תפס עליו ואמר אם זו ספק מפני שאין אשה מתקדשת לחצאין, אותן של מעלה למה היא מתקדשת ודאי, אלא כלם בספק. וכתב הר"י בעל התוספות דכי אמרינן מונה והולך הוא לאו למימ' דאי אמר לה חצייך בבקר וחזר ואמר וחצייך בערב בפרוטה דמונה והולך ה[ו]א, דודאי היכא דבבת אחת לא אמר פשיטא דפסקה ואפילו קדושי ספק לא הוי, אלא הכי קאמ' כיון דבחד דיבורא אמר לה חצייך בפרוטה וחצייך אחר בפרוטה ולא מדכר למחר שמע מינה דמונה והולך הוא.
בעי רב הונא שתי בנותיך לשני בני בפרוטה מהו. פירוש כגון דהבנות קטנות שהאב מצי לקבל קדושין אמטולותייהו, אבל בבנים מיירי שהם גדולים ועשו אביהם שליח לקדש להם נשים, דקטנים לית להו יד לשווי שליח, דכשם שאין להם כח לקדש הכי נמי לית להו יד לשווי שליח דכבת קטנה דמו.
בתר נותן ומקבל אזלינן ואיכא ממונא. וא"ת התינח לאב הבנות שהוא מקבל איכא ממונא, דכיון דיש לו יד למוסרן לחופה לכל מי שירצה אית בהן יד להיות הכסף שלו, אבל באביהם של בנים שהם גדולים כיון דאית להו יד לקדש ואין לאביהם רשות בהן, היכי אמר רבא להדיא בתר נותן ומקבל אזלינן ואיכא ממונא, דבנים אלו כיון שהם גדולים הרי כסף הקדושין שנותן אביהם אמטולותיהו כאילו הם יהבי אינהו, ולכל חד וחד מינייהו ודאי ליכא אלא חצי פרוטה, וא"כ היכי אמר להדיא ואיכא ממונא. וא"ת בשליחותייהו קא עביד האב, כ"ש דקשה, דדיו לבא מן הדין להיות כנדון, וכי היכי דאינהו אי קדיש כל חד מינייהו לא הוו קדושי, הכי נמי שליח דידהו. ומתוך הדחק יש לתרץ דכיון דחזינן בקדושין שאין צריך למקדש שיתן הוא הקדושין אלא אפילו יתנם אחר הויא מקודשת, כגון הילך מנה והתקדשי לפלוני, כי אזלינן בתר נותן שנותן הקדושין משלו אית ביה ממונא.
בתך ופרתך בפרוטה מהו וכו'. הקשה הר' שלמה בר' אברהם ז"ל והא דומיא דאת וחמור הוא דאמרינן לקמן דלא קנה, ומאי (מ)בעינן ליה. וי"ל דהתם מיירי שאין החמור שלה, וכי היכי דלא קנה החמור לפי שאינו שלה הכי נמי לא מקניא ליה האשה, כיון דאפקינהו תרויהו בחד לישנא, אבל הכא מיירי שאותה פרה שלו ויש לו כח להקנותה לו, ואי (לאו) דקאמר בלשון קנין דשייך בין באשה בין בחמור ופרה [ה"נ דקני], אבל אי אמר בלשון קדושין אפילו הוו שלו אותה פרה או אותו חמור לא הוו כלום, דאמרינן דכי היכי דלא שייך לשון קדושין בפרה ולא מהני בהו הכי נמי באשה לא מהני, והיינו טעמא דאת וחמור לא קנה משום דאפקינהו בלשון קדושין. וכתב הרמ"ה אבולעפיא ועלתה בתיקו, וגבי איתתא ספק קדושי הוו ולחומרא, וגבי בתך וקרקעך בחזקת בעליה קאי ולא קנו.
ההוא גברא דקדיש בשיראי וכו' כי פליגי דאמר חמשים ושמיה בתר קדושין ושוה חמשים רבא אמר וכו' ורב יוסף אמר צריכי שומא קודם קדושין כיון דאיתתא לא בקיאה בשומא לא סמכא דעתה. והוא הדין בקניני איש נמי (ד)בעי' שומא, כדקתני להו רב יוסף בברייתא בהדיא דדריש גבי עבד עברי מכסף מקנתו ודרשינן בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים, ואסיקנא דטעמא משום דכי מקני נפשיה בדבר הנישום הוא מקני ושיהא דבר קצוב, וכן נמי אידך דבסמוך דתני עגל זה לפדיון בני וכו' דמשמע מינה דבעינן מידי דקיץ. אלא הא דנקט אתתא היינו טעמא משום דסתם אשה לא בקיאה בשומא, ולאו דוקא שיראי אלא כל דבר שצריך שומא. הראב"ד ז"ל. ולקמן איפסיקא הלכתא בהדיא ואמרינן והלכתא כרבה דאמר לא צריכי שומא בין דאמר לה בכל דהו בין דאמר לה שוה חמשין בחמשין. וכתב הרב בעל העיטור דוקא שיראי הוא דלא צריכי שומא, משום דשיראי ידעי קצת שומתן ורובא דעלמא נהי דלא בקיאי כולי האי שוה בשוה לא פחות ולא יותר, אבל מ"מ קצת השומא ידעי, ומשום הכי לא צריכי שומא. אבל אם נתן לה נופך או אבן מרגלית שהוא דבר שאדם טועה אפילו ביותר מכדי דמיו, דאין אדם מכיר בהם, כה"ג אמרי' דצריך שומא, והילכך מי שמקדש בטבעת שיש עליה נופך לא הוו קדושין אלא א"כ שמוה בפניה, משום דדעתה נמי אנופך. ואע"ג דאמרי' מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה, ה"מ היכא דיהיב לה ב' דברים והא' הוי בעין והא' אינו בעין, דדעתא יותר אההוא דהוי בעין מאותו שאינו בעין, אבל נופך וטבעת ודאי דדעתה אתרוייהו ולהכי צריך הנופך שומא. וכן נמי אי מקדש בטבעת של שאר מיני מתכות והוא מוזהב מלמעלה לא הוו קדושין, ואפי' אמר לה בכל דהו, דאיהי סברא שכולו זהב וסמכא דעתא על הזהב וליתיה, הילכך לא מקדשא נפשה אלא א"כ אמר לה שהוא של שאר מיני מתכות. כתב בעל העיטור והמקדש בטבעת שאולה איכא מאן דמדמי ליה למתנה על מנת להחזיר ובאשה אינה מקודשת, ואיכא מאן דאמר סתם שאלה ל' יום ובההיא הנאה מתקדשת, ומסתברא דלא עבדינן בה עובדא, ע"כ. נר' לדעת הרב ז"ל דדוקא בטבעת שאולה סתם לא עבדינן בה עובדא, דסתמא לזמן מועט הוא, אלא א"כ א"ל שואל אני כלי זה בטובתך שהיא לעולם בסתמא אע"ג דלא פירש זמן אליו, מיהו אם שאלה לזמן ידוע שנה או שנתים וקדשה והודיעה שהיא שאולה בידו לזמן ארוך ותהיה בידו ימי שאלתו מקודשת, דלא גרע מהנאת מלוה, ובההיא הנאה דיהבה פרוטה לאיניש דמשאיל ליה טבעת זמן גדול כזה מקדשה. וכן אם המקדש שאל ממנה טבעת לזמן ידוע וקדשה בתוך ימי שאלתה נמי מקודשת בההיא הנאה, ולא גרע מגזל דידה דמקודשת בדשדיך בשתיקה או בדלא שדיך דאמר אין.
<h2>דף ח.</h2>
מכסף מקנתו. פי' הראב"ד קרא מיותר הוא, דמצי למימר מכספו או ממקנתו וכו', מדאמר להו לתרויהו ש"מ דדוקא קאמר קרא כסף יהא מקנתו ולא תבואה.
ישיב גאולתו אמר רחמנא. ישיב ולא יתן. פי' הראב"ד גאולתו קא דריש, לרבות כל דבר לפדיונו, ומדקאמר ישיב ולא אמר יתן ש"מ ה"ק מה שנטל ממנו ישיב לו, ש"מ שנקנה בשוה כסף, וכיון דלא קייצי (לא) ללישנא בתרא דרב יוסף קאי שפיר, וללישנא קמא ממעיט להו קרא היכא דלא שיימינהו קודם נתינה דלא מקני בהו, דכיון דלא בקי עליהו לא סמכא דעתיה ולא מקני ליה נפשי', וכדפרשי' לעיל דלאו דוקא איתתא אפי' איש נמי לא בקי. הראב"ד. והנכון דלא קאי אלא אלישנא בתרא כמו שפי' רש"י.
ורבה ה"ק בתורת כסף הוא נקנה ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים. פי' בתורת דמים יתנוהו ולא בתורת חליפין, שדרך לעשות חליפין בתבואה וכלים דכתי' שלף איש נעלו, תבואה נמי דכתיב לקיים כל דבר.
ולרב נחמן דאמר פירי לא עבדי [חליפין]. פי' אם נתן תבואה בתורת חליפין כמו סודר לקנות בהם זה או שום דבר בחליפין לא קנו, וקרא דכל דבר דרשי' מיניה (מתבואה) [דתבואה] נקנית בחליפין, מפרש לה דהכל נקנה במנעל, וא"כ השתא ליכא למימר בתורת תבואה וכלים היינו חליפין כדמתרץ רבה. והקשה הר"י בעל התוס' היכי סלקא דעתיה דמקשה דברייתא דתני תבואה וכלים לא עבדי חליפין למקני אחר קאמ' וקשיא ליה מדרב נחמן, נימא ה"ק בתורת כסף הוא נקנה ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים, דתבואה נקנה בחליפין אבל עבד עברי אינו נקנה בחליפין, כדדריש כסף דהיינו מטבע שאינו נקנה בחליפין. ותירץ הוא ז"ל דאם איתא דברייתא איירי בכה"ג הו"ל למימר ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים דמקנו בחליפין, ומדאמר סתמא משמע דאינהו גופיהו [ק]אמר' דעבדי חליפין. וי"מ דלישנא דברייתא משמע דבתבואה וכלים קני לעבד עברי, ושינויא דקא משני תלמודא הכי מפ' ליה, בתורת כסף הוא נקנה אם נותן אפי' תבואה וכלים בתורת דמים קונה העבד, אבל אם נותן תבואה בתורת חליפין אינו יכול לקנות העבד באותן חליפין, הא ודאי משמע דתבואה גופא עבדא חליפין, והיינו דקא מקשה ולרב נחמן [וכו'].
אבל תבואה וכלים אימא מדקרבא אהניתיה גמר ומקני נפש[י]ה קמ"ל. וה"ק בכסף הוא נקנה דהיינו פרוטה [או שוה פרוטה] דהיא שוה (ב)כסף וקא מרבי' ליה מישיב גאולתו, אבל בפחות משוה פרוטה אפילו בתבואה וכלים דמתקרבה אהניתיה לא מיקני. (קמ"ל). מיהו דוקא בתבואה הוא [דלא מיקני] דמקנה בתורת דמים, אבל בכלים בתורת חליפין ודאי נקנה כדאמרינן קונין בכלי אעפ"י שאין בו שוה פרוטה ועבדא כמקרקעי דמי. אי נמי גזירת הכתוב הוא שלא יהא עבד עברי נקנה לגוי אלא בכסף מלא. עוד יש לומר דאפילו בתורת חליפין נמי לא קני ליה, דלא שייכי חליפין אלא בדבר שיש לו קנין הגוף, אבל בעבד עברי ליכא קנין הגוף כדנפרש לקמן בשמעתתא דעבד עברי בס"ד.
אמר רב אשי לא אמרן אלא רב כהנא [דגברא] רבה הוא. פרש"י ז"ל לא אמרן בכה"ג דהיכא דאמר אבי הבן טלית זה בחמש סלעים בפדיון בני דאמרי' בנו פדוי ואע"ג דלא שוה, כל היכא דאמר כהן לדידי שוה לי ה' סלעים, אלא רב כהנא דגברא רבא הוא, וכי אמר לדידי שוה לי ליכא למיחש [ד]משום הערמה אמר הכי, דהוא נמי היכא דמצריך ליה ליתן דמים אלו לאדם א' מן השוק ביותר מכדי דמיו [יהיב] וכדעבד מר בר רב אשי. אבל גברא אחרינא כהן לא אמרינן בנו פדוי, דאימא משום הערמה קאמר דאימא לא יהיב אבי הבן בנו לי לפדותו ויהיב ליה לאיניש אחרינא, ולהכי מיזיל גבי' ואמר לדידי שוה לי. והתימה על הרמב"ם ז"ל שכתב בזרעים בהל' בכורים פי"א נתן לו כלי שאינו שוה ה' סלעים וקבלו הכהן בה' סלעים הרי בנו פדוי, וסוגיין משמע דהלכתא כרב אשי דאמר אלא רב כהנא דגברא רבא הוא, הא איניש אחרינא לא, וצ"ע.
א"ר אלעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר מקודשת וישלים. פי' וישלים בע"כ, והרי הוא כאילו אמר הרי את מקודשת לי בזה הדינר ע"מ שאתן לך מנה, שהקדושין חלין מעתה והיא תוכל להכריחו להשלים תנאה, [ד]קיי"ל כל האומר על מנת כאומר מעכשו דמי וה[ו]א אינו יכול לומר לא אשלים ולא תתקדש לי, ואעפ"י שהיא רוצה ג"כ לחזור לא מצי עבדי, כאלו הוו קדושין גמורין. וא"ת והא אמרינן בפ' המוכר את הספינה האומר זכו בשדה זו לפלוני ע"מ שתכתבו (לי) [לו] את השטר חוזר בין בשטר בין בשדה, אלמא כל כמה דלא קיים תנאה מצי הדר מן הכל, ה"נ לא שנא. וי"ל דהתם כיון דא"ל ע"מ שתכתבו, אפי' באתרא דלא כתבי שטרא עשאוה כמקום שכותבים דלא קני כלל השדה בלא השטר, אבל הכא האשה מקודשת מתחילה ותנאה ממילא הוא, הילכך הקדושין קיימין דלא מצי הדר כלל אלא מכריחין אותו להשלים. והראיה מיהא דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו בטל, ולא מצי אמרי כיון שתנאו בטל לא תהיה מקודשת, אלא ודאי בע"כ מקודשת וישלים התנאי. וא"ת דשאני התם דאיהו מתנה על מה שכתוב בתורה ואין תנאו כלום. לא(ו) היא, דאיהו אי דקאמר לה לא אתן לך שאר כסות ועונה ותהיה מקודשת לי הוי ודאי מתנה ע"מ שכתוב בתורה [ותנאו בטל, אבל הכא] (ו)ה"ק אם אתן לך שאר כסות ועונה לא תהיי מקודשת ואמאי לא אמרי' הכי ולא תהיה מקודשת [עד] שיחזור בו. וי"מ הרי זו מקודשת, פי' הרי היא מקודשת מעכשיו ואין אחד מהם יכול לחזור בו, מיהו לא גמרי(') הקדושין עד שישלים לה כל המנה ויקיים תנאו. מיהו אין האשה יכולה לכופו (שיהיה) [שיקיים] תנאו, אלא יקיימנו בכל עת שירצה, ואפילו יאמר לה לא אקיים ליך עוד התנאי אפ"ה אינה פטורה ממנו, שהרי יכול לחזור ולומר אקיים אותו. [ואינה נפטרת ממנו אלא] כגון שמת ובהכי פטורה דאפילו דאיכא יבם אינה צריכה חליצה, וזה נוטה לפירוש הראשון.
כיון דאמר לה מנה ויהב לה. כלומר כיון דאמר לה מנה סתם ולא אמר ל(י)ה מנה זה, כי יהיב לה דינר ה"ק, הרי את מקודשת בזה הדינר ע"מ שאתן לך מנה חסר דינר. ודוקא דיהב לה דינר ונשאר כל המנה אמרי' שמקודשת, משום דכיון דנשאר כולי האי לא כסיפא לה למתבעיה. [ברם אי קדשה במנה וחסר דינר] (ו)לא הויא מקודשת כלל עד שישלים. וכל זמן שלא השלים מצו הדרי בהו, אפי' הוא רוצה להשלים אח"כ מציא איהי למהדר בה, משום דכסיפא למתבעיה דינר לחודיה ולא נתרצתה כלל, הכי איתא לקמן בפ' ב'.
רב אשי אמר מונה והולך שאני דדעת(י)' אכולה מנה. (אלא) ה"פ מונה והולך שאני בעוד שהוא מונה והולך שיכול לחזור בו במה שמונה, ויש לומר משום דקתני (ד)[ב]דינר האחרון נקט דעתא אכולהו מנה היכא שמונה את כולה. פרש"י דרב אשי אתא למימר דרישא דברייתא איירי במנה סתם ומונה והולך שאני, וסיפא איירי כשאינו מונה והולך ואפ"ה כיון דאמר זה שניהם יכולין לחזור. והכי משמע ודאי לכאורה דהלכה כי האי שינוייא דרב אשי דבתרא הוא, הילכך אם אמר מנה זה אפי' אינו מונה והולך אינה מקודשת כלל עד שישלים ויכולין שניהם לחזור. והתימ' על הריא"ף והרמב"ם שלא פסקו שינוייא קמא מ"מ איבעיא (ליה) [להו] לאפסוקי כרב אשי, ולדבריהם ה"פ רב אשי אמר לעולם אימא לך דאפי' במנה זו אם אינו מונה והולך, וכי אמרי' בברייתא דבמנה זה שניהם יכולין לחזור מונה והולך שאני, ורישא וסיפא במנה זה ופרושי קא מפ'. וברוב הלכות הריא"ף (ו)לא הביא הא דרב אשי. מיהו בהלכות מדוייקות שבספרד הביאה והוי פי' כדמפרשינן. וי"א דהיינו טעמא שלא הוצרך הריא"ף להביא מילתא דרב אשי דה"פ מונה והולך שאני, פי' תוך המנין פשיטא לן דחוזר, דאפי' לר' אלעזר דאמר אם נתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים, דוקא אחר שנתן לה הדינר ופסק מלמנות לה יותר, וכיון שאנו רואים שעכבה הדינר בידה ולא תבעה האחרים ממילא ידעינן דמעכשיו רוצה להיות מקודשת על תנאי שישלים, אבל תוך מנין הדינר אם נתנו לה כמעיין או בפרוטות אחת אחת פשיטא לן דאינה מקודשת עד שיפסוק מילתא, דהא לא ידעה האשה דעת האיש, וזהו שינוייא דרב אשי דגלי לן פירושא דברייתא דאמר מונה והולך רצה אחד מהם לחזור בו הרשות בידו, דלא תימא שחוזר אחר שפסק מלמנות אלא בעוד שהוא מונה והולך הוא חוזר. וזהו דבר פשוט ולא הוצרך הריא"ף ז"ל להביאו. אבל דינר דמנה זה הוצרך להודיענו דאפי' אחר שפסק מלמנות יכול לחזור בו, שאעפ"י שעכבה האשה הדינר בידה דכיון דאמר לה זה, סברה קרובים הם אצלו ועתה יביאם אלי ואינה רוצה להתקדש עד שיהיו כלם בידה. ול"ג דדעתה אכולה מנה, ואי גרסינן לה ה"פ, כל היכא שלא פסק מלמנות לא נתברר לנו דעתו אם רוצה לתת לה כל המנה, ולפיכך יכול לחזור בו.
אמר רב פפא כגון דנפיק על ידי הדחק. פי' והכא ליכא למימר כסיפא לה למתבעי', דכיון דלדידיה נפיק לא כסיפא ואפי' הכי יחליף. וא"ת והא אמרי' במציעא האי מאן דמוקים אזוזי מקרי נפש רעה, ומיירי נמי דנפיק על ידי הדחק, אלמא דבכה"ג אינו צריך להחליף, וא"כ הכא אמאי יחליף. וי"ל דהתם מיירי באיש שדרכו לילך בשווקים וברחובות עד דמפיק ליה כיון דנפיק על ידי הדחק ולהכי לא צריך להחליף, אבל הכא מיירי באשה שאין דרכה לילך בשוקים דכל כבודה בת מלך פנימה ולהכי צריך להחליף. וי"מ דהאי ויחליף תנאי הוא ומעכשיו הוא דמתחלי קדושין ולא גמירי עד דמקיים תנאיה ומחליף לה כדאמרינן לעיל במנה ונתן לה דינר, וכן כתב הרמב"ם וישלים, אבל בדינר של נחשת כיון דהשתא לא אקרי מנה אע"ג דהדר מהדר לה דינר של כסף לא אמרינן איגלאי מילתא דמעיקרא הויא מקודשת, ונפקא מינה לענין שמעתין דאם מת עד שלא החליף לא הוו קדושין גמורין ואינה זקוקה ליבם.
<h2>דף יג.</h2>
א"ר אסי א"ר יוחנן וקשים לעולם יותר מדור המבול שנאמר אלה וכחש ורצוח וכו' מאי משמע כדמתרגם רב יוסף מולדין בנין מנשי חבריהון וכו'. ואע"ג דיונתן בן עוזיאל חיבר התרגום, נקט רב יוסף מפני שהיה רגיל בו דהוה סגי נהור, ולא היה יכול ללמוד דברים שבכתב בעל פה, כדאיתא בפרק הניזקין. [תשו' הרדב"ז ח"ח ס"י בשם חד מתלמידי הרשב"א].
<h2>דף כד:</h2>
א"כ שן ועין מאי אהני ליה. פי' לא היה לו לכתוב אלא שן, מאי עין ש"מ וכו'. [הר' יוסף בן שלויש ז"ל].
<h2>דף כז:</h2>
אלא דקני לה כשהיא ארוסה לבד, ואח"כ נסתרה כשהיא נשואה, וקא משקי לה כשהיא נשואה.
<h2>דף לח:</h2>
תנן התם חדש אסור מן התורה. פרש"י ז"ל קסבר מושב כל מקום וכו'. נשמר שלא נאמר הלכה למשה מסיני, שכן מצינו בכמה דוכתי בתלמוד דבר תורה, הלכה למשה מסיני. [כך כתב הר' יוסף תלמיד הרשב"א].
<h2>דף לט.</h2>
הזורע כלאים בכרם אסור בהנאה שנא' (דברים כ"ב) לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש וגו'. וצריך לחקור מה הם הדברים המקדשים בכרם והמותרין בו, והמקדשין אם מקדשין כל הכרם או מקצתו בלבד. ואם נאסר הפרי לבד או אפילו העץ והקשין. ואם הם מקדשין בקיום בעל הבית לבד או אפילו מיד שראה אותן אחר ולא עקרן. וזרוע ובא שאסור בתוספת מאתים כיצד נעמוד על אמיתת הדבר. והדברים האסורין לזרעם בכרם כמה ירחיק ויהיו מותרין.
ותחילה נאמר דדבר תורה אין לך שני מינין מוחלקין שלא יהו אסורין בזריעה יחד, הן שני מינין של ירקות או של זרעים או של אילנות. ודבר זה מפורש הוא בפרק ראשון של כלאים (פ"א מ"א) שהוא מונה הדברים האסורין זה עם זה, ומונה הירקות איזה מהן מינו חלוק מחברו ואחר כן האילנות. ותנן נמי התם (כלאים פ"א מ"ז) אין מביאין אילן באילן וירק בירק לא אילן בירק ולא ירק באילן, ומ"מ לגבי אילנות אין לך אסור בהן אלא הרכבה, אבל לנטען יחד מותר, שכך שנו בתוספתא (כלאים פ"א ה"י) זורעין זרעוני אילן כאחת. והרמב"ם ז"ל כתב כלשון הזה בחבורו (הלכ' כלאים פ"א ה"ו) ואף הרמב"ן ז"ל הביא תוספתא זו במסכת חולין (ס' ע"א). ויש בידי עוד ראיה מדגרסינן בפ"ק דקדושין (ל"ט ע"א) אמר ר' יוחנן לוקין על הכלאים דבר תורה, והתנן והכלאים מדברי סופרים, לא קשיא כאן בכלאי הכרם כאן בהרכבת אילן כדשמואל דאמר (שמואל) את חוקתי תשמרו וגו' (ויקרא י"ט) מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרבעה ומה בהמתך בין בארץ בין בחוצה לארץ אף שדך כן, אלמא שדך דהיינו כלאי אילן ההרכבה דווקא מיתסר. וליכא למימר דהתם דווקא בחוצה לארץ קאמר, דהא מקמי דניליף דנהגא בחוצה לארץ ילפינן דדווקא בהרכבה כבהמה. על כן אני אומר דהא דתנן בפ"א דכלאים (מ"ב) ובאילן התפוח והחזרד וכו' כלאים זה בזה, והא דתנן נמי (שם מ"ז) אין מביאין אילן באילן, כולהו בהרכבה דווקא מיירי. ואע"ג דירק וזרעים דתני בהדייהו אסירי אף בזריעה בקירוב, האי כדיניה והאי כדיניה.
מיהו הרכבה בכל שני מינין אסורה היא, ואפילו אילן מאכל באילן סרק דגרסינן בירושלמי (ערלה פ"א ה"ב) תני גוי שהרכיב אילן מאכל באילן סרק אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן חייב בערלה. וכן מצאתי לרב ר' יהודה ברצלוני ז"ל כלשון הזה, ובתשובות והלכתא מותר להרכיב מין במיני שחורות בלבנות וגסות בדקות אע"פ שיש לו שם לווי מותר, אבל מין נושא פירות בשאינו נושא או מין ואינו מינו אסור אע"פ שדומין זה לזה ע"כ. ולכאורה היה נראה דבחוצה לארץ מותר להרכיב אילן מאכל באילן סרק מדתניא במס' סוטה פרק משוח מלחמה (מ"ג ע"ב) המבריך אילן בירק כלומר אילן מאכל בסרק רשב"ג משום ר' יהודה בן אגרא מתיר וחכמים אוסרין, והכא להרכבה קרי הברכה ולא קפיד בלישניה משום דחד דינא אית להו. וכיון שכן אנן כרשב"ג נקיטינן דקיימא לן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ, ואפילו ביחיד במקום רבים כדאיתא בהדיא בפרק כיצד מברכין (ברכות ל"ו ע"א) בשמעתא דצלף. אבל אי אפשר לומר כן דהרכבה אסורה דאורייתא לא אמרינן בה הלכה כדברי המיקל.
ומיהו מה שאמרנו שאין לך אסור באילנות אלא הרכבה. דווקא אילנות אבל זרעים וירקות אסורין בזריעה ונטיעה בקירוב בין בשדה בין בכרם, אלא שהכרם והשדה מוחלקין בדינא דכלאי הכרם אסורין בהנאה וכלאי שדה מותרין, דכי כתיב פן תקדש בכרם הוא דכתיב. ותנן נמי בפ"ח מ"א דכלאים כלאי הכרם אסורין לזרוע ולקיים ואסורין בהנאה, כלאי זרעים אסורין לזרוע ולקיים ומותרין בהנאה. ובחוצה לארץ אין דין כלאים נוהג אלא בכרם ומדרבנן בלבד, אבל כלאי שדה מותרין, דגרסינן בפ"ק דקידושין (ל"ט ע"א) רב יוסף מערב ביזרני וזרע כלומר זרע בשדהו, אמר ליה אביי והתנן הכלאים מדברי סופרים, אמר ליה (לא קשיא) כאן בכלאי הכרם כאן בכלאי זרעים, כלאי הכרם דבארץ אסירי בהנאה בחוצה לארץ גזור רבנן, כלאי זרעים דבארץ לא אסירי בהנאה בחוצה לארץ לא גזור. הלכך זורע אדם בשדהו חיטה ושעורה ופול ועדשים וכיוצא בהן במפולת יד ואינו חושש, לא נאסרו כלאים בזמן הזה אלא בכרם ומדרבנן, והרכבת אילן מדאורייתא מג"ש דכלאי בהמה וכמו שכתבתי, זהו מה שאנו צריכין לבאר בזה.
ומיהו אין מין אחד בלבד מקדש בכרם לדעת הרמב"ן ז"ל במס' קידושין (ל"ט ע"א) מדאמרינן התם ברב ענן ורב נחמן דהוו אזלי באורחא חזא ההוא גברא דזרע חיטי ביני גופני, אמר ליה ניתי מר נשמתיה, אמר ליה לא צהריתו לא קיימא לן כר' יאשיה דאמר עד שיזרע חיטה ושעורה וחרצן, כלומר ונהי דאיסורא עביד לא לקי דבר תורה. ומדלא אשכחן דאסרינהו ניהליה לפירי, משמע דאינו מקדש. וכפי סברא זו נ"ל שמותר לזרוע בחוצה לארץ כרמו מין אחד איזה שירצה חיטה או שעורה או קנבוס או לוף, דכיון שאינו מקדש נראה שלא גזרו עליו בחוצה לארץ דלא חמיר כולי האי דהא אמרינן התם טעמא דכלאי הכרם דאסירי בחוצה לארץ טפי מכלאי שדה משום דחמירי דמקדשי בארץ, וכיון שכן בכל מה שאינו מקדש משמע דלא אסרוהו בחוצה לארץ כלל. ולא עוד אלא דכל מה שאינו מקדש בכרם, משמע דמדרבנן בלחוד הוא שאין לך איסור של תורה בכרם בלא קדוש, והלכך אי הוו גזרי עליה בחוצה לארץ הויא לה כעין גזירה לגזירה. ואפילו נפרש דכל מה שהוא בארץ כלאים בכרם אסרו גם בחוצה לארץ, משום דכיון דיש מינין מקדשין לא רצו לחלק ביניהן ואסרו בחוצה לארץ כל מה שנאסר בארץ אע"פ שאינו מקדש. אפילו הכי מסתברא דמין אחד בכרם לעולם מותר, דהא תלמוד כל שאינו זורע שני מינין אינו אסור מדין כרם אלא מדין כלאי שדה דהיינו קרא שדך לא תזרע כלאים, מפני שכלל גדול מסור בידינו מרבותינו האחרונים שאינו לוקה משום כלאי הכרם אלא בשיש שם שני מינין עם חרצן, דכיון דכתיב (דברים כ"ב) לא תזרע כרמך כלאים בעינן כלאים בהדי כרם וכמו שנראה בירושלמי (כלאים פ"ח ה"א) ואין כאן מקום אריכות דבר זה. וכיון שכן הרי כל מין אחד לבד אפילו תמצי לומר דאסור מדאורייתא, לא מדין כלאי הכרם נאסר אלא מדין כלאים של זרע באילן דנפקי מקרא (ויקרא י"ט) דשדך לא תזרע כלאים שאינו נוהג בחוצה לארץ. והרי מין אחד מותר לעולם אפילו בכרם, כן נראה לי לפי דעת האומר שאין מין אחד מקדש.
אבל משם הרמב"ם ז"ל אמרו דאפילו מין אחד מקדש, וכן נראה מפורש בדבריו בפ"ה של הלכות כלאים (ה"ז), ואם כן הרי הדבר ברור שאסור גם בחוצה לארץ, דכיון שהוא מקדש מדין כלאי הכרם הוא דכלאי שדה אין מקדשין. אבל הבא להורות כדברי הרב הרי הוא מתיר כל מיני זרעים בכרם חוץ מחמשת המינין וחוץ מירקות, שכך כתב שם (פ"ה ה"ו) אין אסור משום כלאי הכרם אלא מיני תבואה ומיני ירקות בלבד אבל שאר מיני זרעים מותר לזרען בכרם ע"כ. אסר הרב ז"ל מיני תבואה מדר' יאשיה דאסר חיטה ושעורה וחרצן, ואסר הירקות מפני שהן מקדשין בכרם כדתנן (כלאים פ"ה מ"ה) הנוטע ירק בכרם או המקיים הרי זה קידש, והתיר שאר מיני זרעים. ואם כן הרי מיני קטנית מותרין בכרם, ולא ידעתי למה שהרי אמרו במנחות (ט"ו ע"ב) ושאר זרעים דרבנן, ומה שכתבנו נראה עיקר.
וביקשתי לי חבר ומצאתי רב שכך כתב הר' יונה זצ"ל באגרת התשובה מין אחד בכרם כגון חיטה בלבד או שעורה בלבד מותר בחוצה לארץ, ואעפ"כ צריך להזהר שלא יזרע על גבי העפר שעל גבי הגפן הטמון בארץ אלא אם כן יש על גביו שלושה טפחים עפר כדי שלא יהו שרשי הזרע יורדין בתוך הגפן ויהיה זה כהרכבה ואסורה בחוצה לארץ ע"כ לשונו. וראיתי לרב ברצלוני ז"ל שכתב שנמצא בתשובות הגאונים ז"ל והלכתא מותר לזרוע תבואה או ירקות בחוצה לארץ לכתחילה דקיימא לן כר' יאשיה, ולגאון אחר תשובה שסיימו בה הלכך שאין זורע שלושה מינין כאחת אלא ירק נטוע הוא בכרם מותר בחוצה לארץ אלו דבריהם ז"ל. והנה תשובות אלו אין לסמוך עליהן וראוי לומר לנו שלא עשאום גאונים ז"ל וכאותה שאמרו מר בריה דרבינא חתים עלייהו שהרי זה... דלא ככולהו תנאי ודלא ככולהו אמוראי שהירקות מקדשין והיאך אפשר להתירן, ועוד אי מדר' יאשיה אפילו בארץ לישתרי דבכל דוכתא קיימא לן כוותיה. ועוד דהא עובדא דרב יוסף דבפ"ק דקדושין (ל"ט ע"א) דהוא מערב בזרוני וזרע ואקשינן עליה מדתנן והכלאים מדברי סופרים, ופרקינן דמתני' בכלאי הכרם ורב יוסף בכלאי שדה, והא רב יוסף בבבל הוה ואפילו בכרם לישתרי, אלא ודאי תשובות אלו סופרים שבשו אותן ואין לסמוך בהן כלל. אבל כרמין שלנו שאינן נטועין בקירוב אפשר שיש להתיר וכמו שנכתוב בסמוך בס"ד.
ולענין מה הם הדברים הנקראין זרעים ומה הם הדברים הנקראין ירקות שהן מקדשין. דבר זה לא מצאתי מפורש, אלא דמסתברא דמה שאינו עושה פרי ממש אלא עיקרן עלין בלבד והעלין נאכלין, אלו הן הנקראין ירקות. שהרי חזרת ועולשין שמנו אותם חכמים בפסחים (ל"ט ע"א) בירקות שאדם יוצא בהן בפסח כך הם. ועל כן הכרוב והפיגם והירבוזין והבלידש וכל כיוצא בהן כולן מיני ירקות הן. אבל כל דבר שאין עיקר האוכל ממנו העלין אלא הפרי היוצא ממנו הוא הנאכל, וכגון האפונין והפולים וכל מיני קטנית וכן הבצלים והשומים וכיוצא בהן, כיון שהן עושין פרי והפרי הוא שנאכל, ואין עיקר כונתן מחמת העלין אלא מחמת הפרי, הרי אלו נקראין זרעים. ועל כן כפי דרך זה אין הדלועין בכלל ירק, וכן מוכיח בפירוש בנדרים (נ"ד ע"א) דאפילו רבי עקיבא לא אסר להו אלא באומר ירק המתבשל בקדירה עלי ומשום המלכת שליח, וכן הלפת והצנון בכלל זרעים כפי דרך זה. וכן נראה מפורש ממה שהקשו בירושלמי (כלאים פ"א ה"ט) גבי טומן לפת וצנון אם היו מקצת עלין מגולין חושש משום כלאים מה אנן קיימין אי משום זרעים באילן למה לי גפן אפיל שאר אילנות נמי, (הוא) [הרי] שקראום זרעים.
ואל תשתבש במה ששנינו בנדרים (נ"ד ע"א) הנודר מן הירק אסור בפול המצרי לח, כלומר מיני קטנית בכלל ירק. דשאני פול מצרי שהיה דרכן לאכול גם העלין שלו בעודן לחים וכן דרך גם היום בקצת ארצות אלו, ומפני שדומה בענין זה כירק אסרוהו. תדע שהרי התירוהו ביבשותו ואילו הנודר מן הירק אסור הוא בירק יבש כמו שמוזכר בירושלמי (נדרים פ"ז ה"א). מיהו המפרשים פירשו שם גבי ודילמא ירק הנאכל בקדירה כגון שומים ובצלים, ונראה שהן סוברין דשומים ובצלים הוו ירק. ואולם בלשון בני אדם הוא כן ומפני שנאכל הכל בין העלין בין הפרי, וכן בקטנותו דומה לירק לגמרי שאינו פרי עדיין ונאכלין העלין עם הפרי כעין ירקות ולכן קורין אותן העולם ירק, אבל בעיקר ענינו אינן ירק כמו שכתבנו. ועוד דהתם משום יתירא דקאמר ירק הנאכל בקדירה הוא דהוו הני בכלל, וכדלועין דלא הוו בכלל ירק ואפילו הכי אי אמר המתבשל בקדירה אסור בו כדאיתא התם.
וא"ת והרי שנינו האירוס והקיסוס ושושנת המלך וכל מיני זרעים אינן כלאים בכרם, והא הני דלית בהו אלא עלין בלבד ואין בהן פרי נאכל וקא קרי להו מיני זרעים. י"ל דהתם אין שום דבר נאכל בהן לא העלין ולא הזרע. ועל כן אינן קרויין ירקות, אלא קרויין בשם זרעים מפני שרוב כל דבר שגדולו מן הארץ זרע יש לו כנ"ל. אבל במשנה שבפ"ק דכלאים (מ"ח) נראה לכאורה בהפך שכך שנו שם אין תוחבין זמורה של גפן לתוך האבטיח שתזרוק מימיה לתוכה מפני שהוא אילן בירק, אלמא אבטיח ירק הוא אע"פ שהפרי הוא שנאכל ולא העלין. ומ"מ עדיין במקומי אני עומד ואומר דלישנא לאו דווקא, אלא משום דרישא קתני אין מרכיבין פיגם על גבי קדה לבנה מפני שהוא ירק באילן, נקט נמי סיפא כי האי לישנא ולאו בדווקא אלא מפני שהוא זרע באילן קאמר, ותדע דהא בירושלמי (פ"א, ה"ח) מקשו עלה זכריה חתן רבי לוי בעי בלא כך אינו אסור משום זרעים תחת הגפן, כלומר אע"פ שאינו נותנו לתוך האבטיח ממש אלא קרוב לו הרי אסור משום זרעים באילן, דאלמא זרעים קרי להו לאבטיח, דאי לא לימא משום ירק באילן כלישנא דמתני' דקיימי עלה. ומדשני בירושלמי בלישניה, ש"מ לישנא דמתני' בסיפא לאו בדווקא ומשום רישא מיתני כדאמרן. ועוד ראיה דלישנא דמתני' לאו דווקא, דבתר הכי קתני נמי סיפא אין נותנין זרע דלעת לתוך החלמית מפני שהוא ירק בירק, ואילו ודאי לאו ירק הן וכמו שהראיתיך מפורש בההיא דנדרים, אלא ודאי דכולה דמתני' בתר לישנא דרישא גרירא.
ואני תמה מאד במה שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"א דכלאים (ה"ח) כלשון הזה הזרעונים נחלקים לג' חלקים, האחד נקרא תבואה והם חמשת המינין, והשני הוא הנקרא קטנית, והשלישי הם זרעוני גינה וכו'. ויש מזרעוני גינה זרעונים שדרכן לזרוע מהן שדות שדות כפשתן וחרדל, ואלו הם הנקראים מיני זרעים. ויש מזרעוני גינה זרעים שאין דרך בני אדם לזרוע מהן אלא ערוגות ערוגות קטנות כגון הלפת והצנון והתרדים והבצלים והכוסבר והכרפס והמרור וכיוצא בהם, אלו הם הנקראים מיני ירקות. נראה שסובר הרב ז"ל שאין בין זרעים לירקות אלא שהזרעים נזרעים שדות שדות והירקות נזרעים ערוגה ערוגה, ולא ידעתי מהיכן יצא לו לרב דבר זה. ועוד שאם כן נתת תורת כל אחד בידו לפי הארצות, והרי במקומות הללו זורעין מן הלפת והצנון ומן הבצלים והמרור יותר שדות שדות ממה שזורעין מן החרדל, ואני מה שנראה לי כתבתי.
וא"ת והיאך אמרנו סתם שהאפונין מין זרעים, והלא שנינו בפ"ג דכלאים (מ"ב) החרדל והאפונין השופין מין זרעים, אפונין הגמלונין מין ירק, ופירוש שופין הם אותן שהם קטנים וחלקים מלשון שפאה לצרכה, והגמלונין הן אותן שיש להם חטוטרת כעין גמל, דאלמא יש מהן שיש להן דין ירק. י"ל דהתם לא לענין שהן ירק בעיקר ענינן קאמר, אלא לענין הרחקה בלבד הוא דאמרינן דעשו הגמלונין כירק. שכך שנינו (שם) כל מיני זרעים אין זורעים בערוגה, כלומר בסתם הרחקה, אלא צריכין להרחיק יותר מפני שיניקתן גדולה. וכל מיני ירקות זורעין בערוגה כלומר בסתם שיעור הרחקה, חרדל והאפונין השופין מין זרעים אפונין הגמלונין מין ירק. הלכך מסתברא דלענין הרחקה אמרו לבד כן ולא שיהו מין ירק.
ומכל מקום הכרמים שלנו אין דינן ככרם דנטועין הן בקירוב ותנן (כלאים פ"ה מ"ב) כרם הנטוע על פחות מד' אמות רבי שמעון אומר אינו כרם וחכמים אומרים כרם ורואין האמצעיים כאילו אינן. וכתב הרמב"ם ז"ל (בפיה"מ) רואין האמצעיים כאילו אינן, כבר פירשו בתלמוד שהוא מותר להדלותן על גבי זרעים מפני שהם כעצים בעלמא וזהו לשון כאילו אינן ע"כ. ועל כן נ"ל להלכה ולא למעשה שהכרמים שלנו אין בהם משום כלאים, דלרבי שמעון דקיימא לן כוותיה בחוצה לארץ, הרי כל הגפנים כולן כעצים בעלמא דלמיעקר קיימי כדאיתא בבבא בתרא (ק"ב ע"ב) ואין כאן כרם, ואע"ג דאף גפן יחידית צריכה הרחקה ומקדשת ככרם, כדתנן בפרק שביעי דכלאים (מ"ב) גפן שיבשה כלומר שיבשו העלין שלה בתחילת החורף אסורה ואינה מקדשת, הא לא יבשה מקדשת. אפילו הכי כרם כי האי קיל מינייהו דגפנים כולהו קיימי למיעקר וכולהו כמאן דליתנייהו לרבי שמעון, אבל רבינו שמשון ז"ל כתב (פ"ז מ"ב) שצריכין הרחקה כגפן יחידית שהן ששה לרבנן ושלושה לרבי עקיבא, וכדבריו כתב רבינו הגדול ז"ל. אבל להלכה נראין לי דברים שכתבתי נכונין, וגם משם רת"ם ז"ל שמעתי כן בעיקר הדין. אלא שאמרו שהוא התיר משום דקיימא לן כר' יאשיה ולא היה מחלק בין מלקות לאיסור נטיעה, וגם מקצת רבני צרפת סוברין כדבריו. אבל אין טעמם מחוור לפי הסכמת הר"א ז"ל וכל האחרונים. וצריך להחמיר למעשה, זהו מה שנראה לי בענינים אלו.
והוי יודע שיש מין כרם שאינו מקדש אפילו בארץ ישראל כאותה שאמרו בפרק משוח מלחמה (סוטה מ"ג ע"ב) ילדה הפחותה מטפח אינה מקדשת הזרעים, והני מילי בשתים כנגד שתים ואחת יוצא זנב אבל כוליה כרם מקדש.
<h2>דף נג.</h2>
הצנועין מושכין ידיהם. פי' [תלמיד] הרשב"א ז"ל לא כן חלקם המגיע להם. ופי' ידיהם חלקים כמו חמש ידות ומתרגימי' חולקי', וזה לשון מושכים, שהיו מושכים חלקיהם.
והגרגרנים חולקים. וקס"ד דהכי קאמר, חולקים להם לחם הפנים כנגד מנחות או כנגד זבחים, אלמא אית בה דין חלוקה. ומשנינן מאי חולקים חוטפין. חולקי' לעצמן. כלומר שחומס חלק חבירו באונס קודם שזכה בחלקו, דאילו היה חוטף אותו אחר שזכה בו הנגזל, גזלן קרינן ליה. וא"כ לפום מאי דמשנינן השתא חולקים דקתני ר"ל באין למחלוקת זה עם זה, ומושכין [ד]קתני בצנועין, ר"ל מושכין מליקח, שאינן רוצין לבא לידי מחלוקת.
והיו קורין אותו בן חמצן. אבל לא שייך למקרייה גזלן, דלישנא דגזל אינו נופל אלא במידי דהוי דידיה אי גזיל ליה מיניה, אבל הכא דלאו דידיה הוא, לא שייך למקרייה גזלן, אלא חמסן איקרי כגון עושק שחומס חבירו באונס. הרשב"א.
<h2>דף נד:</h2>
אמר עולא משמיה דבר פדא אומר היה ר"מ. פי' בר פדא פליג אדרב דסבירא ליה כר' יוחנן דטעמיה דר"מ במתני' משום דקסבר אין הקדש מתחלל בשוגג דמקח טעות הוא, דלא ניחא דנתחיל הקדש ע"י, ולא אמרו בשוגג מתחלל שיביא קרבן מעילה אלא לענין אכילה בלבד, (דעלמ') [דאלמא] נפיק לחולין, דאי לא נפיק לחולין אז היכי מייתי קרבן, וכי כתיב והביא את אשמו דמיירי דאפילו בשוגג מייתי קרבן, ההוא לענין אכילה הוא דנהנה ממנו, וה"ה לכל הנאה, דלאו דוקא אכילה ממש. וההיא דאמרי' נתנה לחבירו מעל, דמשמע דליכא הנאה מתחלל, ההיא דלא כר"מ.
<h2>דף נה:</h2>
ואשתכח בן שנה. וליכא למימר דילמא אקדים ואפרישיה מבן שנה דלכי הוי בן שתי שנים יביאם לאשם, דלא עביד איניש לאקדומי כולי האי, ולאלתר שנודע לו אשמו ודאי מייתי אשם. וא"ת אמאי לא מקשי' הכא אשתכח בן שתי שנים מאי איכא למימר כדמקשה לקמן. וי"ל אין הכי נמי דהוה מצי לאקשויי הכי, ומתרצה לה כדאמרי' לקמן כונסה לכיפה והיא מתה מאליה.
ודילמא פסח הוא. ואם נמצא קודם הפסח אפילו אם הומם עכשו לא מצי למעקר שם פסח מיניה ולפדותו ולהביא שלמים, דדמיו נמי לפסח קיימי, דנהי דמפסח אידחי מדמי פסח לא אידחי. וליכא למימר נתיב ליה למי שצריך פסח, דהא ספוקי מספקא לן אם פסח הוא או לא, והיכי נפיק ביה ידי חובת פסח, להכי אצטריך לתרוצי פסח בזמנו מזהר זהירי ביה, פי' קודם הפסח. וא"ת ולישני ליה דממתין ליה עד לאחר הפסח דהוו שלמים. וי"ל דעדיפא מיניה שני לה שאם הומם לאלתר לא צריך לשהויי עד לאחר הפסח דהוו שלמים, דמסתמא לאחר הפסח הוא, אלא פריק ליה השתא על שלש בהמות ואכיל ליה.
<h2>דף נו:</h2>
להנאת עורו. ואיכא למידק והא נפקא לן האי קרא לעיל להנאת בשרו, דקאמר לעיל אין לי אלא באכילה בהנאה מנ"ל, פי' אין לי דאסור לגמרי אלא דבר הראוי באכילה כגון בשר וההוא הוא דאסור באכילה ובהנאה מלא יאכל, בהנאה מנין, כלומר דבר שאין בו אכילה אלא הנאה כגון עורו מנין.
<h2>דף נז.</h2>
בעגלה ערופה מנ"ל דאסורה בהנאה אמרי דבי ר' ינאי כפרה כתיב בה כקדשים. ומחיים הוא דקא בעי, דאי לאחר מיתה מוערפו שם נפקא דדרשי' שם תהא קבורתה, ואעפ"י שנעשית מצותה מועלין, כדאיתא במס' חולין, אבל מחיים נפקא לן מלשון כפרה. וכי אמרי' כקדשים, לא כקדשים גמורין הן דתופס את דמיו ויוצאת לחולין, מדלא כתיב בה קדש, כדאמרינן לקמן מידי קדש כתיב, אבל אסורה בהנאה ואית בה מעילה כהקדש.
<h2>דף נח.</h2>
ושני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין. ואיכא למידק היכי הוו שני כתובים וכו'. וי"ל דא"כ למה לי למכתב קדש גבי שביעית, ליכתוב יובל היא תהיה לכם לאשמועינן דבהוייתן תהא, ולענין תופסת את דמיה נפקא לן מה[י]כא דנפקא לן לכל איסורין שבתורה, א"כ קדש דכתיב גבי שביעית למה לי, אלא להשמיענו התם דשני כתובים הבאים כא' הן ואין מלמדין.
<h2>דף נט.</h2>
לא בא אחר וקדשה. וא"ת מאי קבעי רבא, והא אם היתה רוצה לקבל קדושין מאחר תוך שלושים יום מציא למעבד, שכן אין לך חזרה גדולה מזו. וי"ל דאע"ג דיכולה לקבל קדושין מאחר, משום דאמרי' דקבלת הקדושין מאחר הוי מעשה, וכיון שכן דין הוא דליתי מעשה דשני ויבטל מעשה דראשון. אבל הכא קא מבעיא לן אי אתי דיבור ומבטל מעשה, וכי היכי דפליגי בה אם יכולה לחזור בתוך ל' יום, הכי נמי פליגי אם הוא רוצה לחזור. והאי דפליגי בה משום דמתני' איירי בה, כדקתני ואם בא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני, דהיינו חזרה דידה שאינה רוצה בקדושין של ראשון.
<h2>דף ס:</h2>
ע"מ שיש לי במקום פלוני והראה במקום אחר אינה מקודשת. משמע מלישנא דגמרא דדוקא הוי האי אתרא טפי רחוק ממאי דקאמר לה (ו)מעיקרא, אבל אי הוי קרוב טפי הויא מקודשת. ולא דמי לביתי רחוק מבית המרחץ ונמצא קרוב דאינה מקודשת, משום דהתם מפני זוהמת המרחץ גרע טפי כשהוא קרוב, אבל הכא משום טירחא הוא כדקאמרי' בגמ' אנא טרחנא, וכשהוא קרוב עלוייה עלייה דליכא טירחא, דלא דמי להטעה לשבח דקאמר ת"ק דאינה מקודשת, דהתם איכא דניחא לה בכספא ואיכא דניחא לה בדהבא, אבל הכא כ"ע ניחא להו בקרוב. ודוקא נמי בקרקע דאיכא טירחא יתירא הוא דאינה מקודשת, אבל גבי זוזי דבטורח מועט יכול להביאם באותו מקום שאמר לה הויא מקודשת.
<h2>דף סא.</h2>
פחות מכאן נמדדין עמה. כאילו הוא קרקע שוה. אבל יותר על כן אין נמדדין עמה אלא נפדין בשוויהן. ופריך ונקדשו באנפי נפשייהו וליפרוקינהו באפי נפשייהו לחשבון בית זרע חומר שעורים. וא"ת מאי נפקא לן מינה אי פריק להו באפי נפשייהו או פודה אותן עם השדה, כיון שפודה אותן לחשבון בית זרע חומר שעורים. י"ל דנפקא מינה למקום מדרון, שאם הוא חריץ משופע שזורעים מקום מדרונא, אי (פסיק) [פריק] להו באפי נפשייהו יהיב טובא, ואי פריק להו עם השדה לא חשבי' ההוא מדרון, אלא אותו חריץ יהיה נמדד במשך השדה בשוה.
<h2>דף סא:</h2>
כל היכא דאית להו במשמע. כתב הר"ר יוסף ן' שלויש ז"ל וז"ל, וא"ת והא אמרי' הכא אי כתב רחמנא ונאחזו בתוככם הוה אמינא ה"מ בארץ גלעד, אלמא פשיטא לן דטפי ירתי בארץ גלעד יותר מארץ כנען, דאי פשיטא לן דלא ירתי בארץ כנען אכתי בארץ גלעד מספקא לן, ואמאי קאמר במתני' אף בארץ כנען דמשמע כ"ש בארץ גלעד. וי"ל משום דתנא על ארץ גלעד הוא, דכתיב אם יעברו בני גד ובני ראובן ונתתם להם את הגלעד, מכלל לאו אתה שומע הן לר' חנינא שאם לא יעברו לא תתנו, ואם לא יעברו החזירם הכתוב לכלל חלוקה, תחלה הייתי מוציאם מן הכלל ממקום שהתנה עליו ואח"כ מארץ כנען, ועכשיו שהחזירם לכלל אינו מחזירו [אלא] למה שאנו עוסקים בו, ואח"כ לארץ. הראב"ד. וי"מ דהוה אמינא ונאחזו בתוככם בארץ גלעד, משום דאכתי לא חלקוה לשאר שבטים, אבל בארץ כנען לא לפי שכבר נתונה לשאר שבטים, ואין להם לאבד זכותם בשביל האחרים שלא קיימו תנאם.
בשלמא לר"מ היינו דכתיב אז תנקה מאלתי. פרש"י דלעיל מיניה כתיב ואשביעך וכו' אם לא אל בית אבי וכו', ומכלל לאו אני שומע הן שאם ילך ינקה מן השבועה, כולי קרא דאז תנקה למה לי. ואע"ג דלר"מ גופיה לא קאי שפיר, דהא בעי ר"מ הן קודם ללאו, והכא הא איכא לאו קודם להן בקיום המעשה דהיינו הליכה. וי"ל דכיון דלאו על קיום מעשה ממש הוא כי הכא לא קפדינן ביה בכל דיני תנאי, אבל מכל מקום מקשה ליה מתנאי כפול דמשמע דלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן.
<h2>דף סג:</h2>
איבעיא להו מהו לסקול על ידו. פרש"י ע"י האב שאומר קדשתי את בתי לפלוני. ומפ' הכי הא דאמרי' ומה (שאמ') [במקום שאם] בא לכנוס כונס דהיינו בקדושי האב כשאומר איני יודע למי קדשתיה אמרת סוקלין באומר יודע אני שנתקדשה לפלוני, [מקום וכו' כגון נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי, אינו דין דנסקל על ידה כשאמרה נתקדשתי לפלוני].
<h2>דף עא.</h2>
ורחקה בן ציון בזרוע. לפי שיודעין כל העולם דפסולה היא ומתוך עשרן רוצין להתערב במשפחות המיוחסות, ובא בן ציון בזרוע [ורחקה. עוד אחרת היתה וקרבה בן ציון בזרוע] לפי שבדק וראה שאין בהם פיסול, ובשניהם לטובה נתכוונו. מיהו רש"י ז"ל פירש בהפך שלא נתכוונו לטובה. כך פירש החכם רבי יוסי בן שאלויש.
<h2>דף עב.</h2>
שוט מישוט בין הנהרות עומדת. וקא בעי תלמודא וכי עומדת בין הנהרות מאי הוי הא איהי דקירא דסמיכא טפי כדאמר ר' יוחנן מאיהי דקירא דלעיל פסולה ובין הנהרות נמי קיימא. ומתרץ רבי אבהו בין הנהרות הרי היא כגולה ליוחסין, ולא כל בין הנהרות אלא רצועה נפקא כדמשני אביי. כך כתב הרב יוסף ן' שלויש.
<h2>דף עג.</h2>
וחד למישרה שתוקי בישראל. ואם תאמר קשיא אמתני' דקתני שתוקי ואסופי פסולין בישראל. וי"ל דמעלה הוא שעשו ביוחסין, דמדרבנן הוא דאסרין להו שמא ישא אחותו מאביו כדלקמן, אבל דבר תורה שתוקי כשר. וכתב הרב יוסף ן' שלויש ז"ל הילכך שמעינן מיהא דשתוקי ואסופי שנשאו בת ישראל והולידו בנים אינן פסולין, כיון דאינן פסולין אלא משום מעלה ביוחסין. וכן נמי משמע מדאמרינן מצאו מהול וכל הנהו דבחדא מינייהו דאית ביה אין בו משום אסופי, ואמאי לא חיישינן בהו שמא ישא אחותו מאביו, אלא כיון דלא אסרו אלא משום מעלת יוחסין הכשירו בבניו לגמרי כמ"ש.
